קונקשיין בהיתרו. מזה חודשיים משוטט בעולם, הומלס, מזוודה אחת ביד וזכרון חברים טובים שאירחו, זה עומד להיגמר עם קונקשיין בהיתרו. הטיסה ממונטריאול מורידה אותי בשדה התעופה לשתיים עשרה שעות... לצאת משדה התעופה? אין לי לא כוח או כסף לבזבז. הסיגריות מתמעטות בקופסא, נספרות בקפידה שתיוותר אחת אחרונה לפני העלייה למטוס, הנה אני חוזר תל-אביב, התגעגעתי. מדלפק מכירה מביטה עלמה, שיערה מוזהב, מתוח, דבוק לראשה, עניבת משי צבועת פסים עוטפת צווארה, מונחת רישול מוקפד על חזה המתהדר בחולצה לבנה, מעומלנת. חוץ לארץ, שעות אחרונות של חו"ל, כל דקה שעוברת מתקתקת את גודל הצרה, אני חוזר לארץ, נגמרה עונת הנימוסים, אף אחד לא ימלמל אנגלית או יבקש סליחה, עונת האבטיחים בפתח. "אדוני, האם תרצה לנסות את התכשיר הבא?" פונה במבטא קוקני כבד. "בוודאי עלמתי! תודה(: " למי שעוד לא הבין את התרגום לעברית, מיס! מתיזה או-דה-פרפיום בבשרי, ריחו המתוק נמהל בחמצן טרמינלי קריר, מלטף ומוזרם בסירקולציה אינסופית להרגעת הבאים בעטיו, עננת הבושם נגוזה ואני מהעלמה. נותן וואוצ'ר בדוכן הקפה מקבל תמורתו 'הפוך' וכריך 'האם' עם מלפפון, מנומסים הבריטים... "אדוני, האם תרצה עוד משהו אדוני?" ככה צריך! "לא תודה" אני עונה בחיוך ומסתירו מתחת לדלפק, נושם ומדבר חו"ל, ניחוחות אחרונים.
חשש החזרה ל'לבנט'. מורח ת'זמן בהיתרו, משהה במעט את דחיפות המרפקים בגרם העלייה למטוס, הקללות, צעקות וילדים בוכים, דיילות של בריטיש מחלקות "הארץ" יחד עם ה"sun" מקמטות לחבילה אחת מושיטות ומחייכות, עקבים גבוהים, טיפוף בריטי בדרך למזרח, תלוי בין שני עולמות והדקות מטפטפות את השיבה לארץ. בפינת עישון מגודרת זכוכית אדי עשן נשאבים לקולטים, ממסכים רגלי הנרקומנים, בינם עומדים עם סיגריה נוספת, כבויה, להדלקה, חלילה וחס שלא נפסיק לעשן ויגמר גן- העדן...
על הקרקע משייטים מטוסים בואלס ברבורים מחפשים את השרוול הבא להיאחז בו. הכריך ספון באצבעות ימיני, השמאליות נעות לשליפת סיגריה, חמש סיגריות, עוד שלוש שעות לעלייה, אוכל לאט ואחכה לסיגריה עם הקפה, לא כדאי להעמיס ניקוטין על קיבה ריקה, גם ככה היא עצבנית. "סליחה אדוני, אולי אפשר לקבל ממך סיגריה?" "לא!... אהה...אני מצטער איני יכול." ישראליות מפעפעת בדם, קונקשיין בהיתרו? המוכרות טיפה חמוצות וכבר לא עושות לי את זה, דייל קרקע בכריזה אחרונה לנוסעים, נשמע הומו, כמו כל הבריטים, על מסכי הטלוויזיה מספרי הטיסות המתחלפות גורמים לי פרכוסים קלים בבוהן שמאל. יאללה לעלות למטוס, נמאס לי מהאי הגשום הזה, הביתה.
"אקסקיוז מי, פליז..." "אקסקיוז מי מה!?" פחות משעה לעלייה למטוס, עוד אחד עם 'אקסקיוז מי' פונה אלי, יאללה, על הזין שלי הבריטים האלה! יורד לי מהם פחד, הכל אצלהם זה "תודה, סליחה, אקסקיוז-מי, פארדן-מי" והמחירים כאן? 'אללה יוסתור!' איך הם יכולים לחיות? שיתנו כבר לעלות למטוס, התייבשתי כאן על האיילנד הזה, גן-עדן עאלכ! אני הייתי ראשון והדיילות צריכות לתת לי את השירות קודם אבל הן משחקות אותה מסודרות כאילו... רוצה כבר לאכול פיתה נורמלית, טרייה, לנגב חומוס טחינה 'בלי חריף בשבילי'... לטייל באמצע אוגוסט בטיילת בלי שירד גשם, רוצה להפתיע חברים בלי להתקשר שבוע לפני, לבדוק אם הם 'יכולים לפנות את הלו"ז' בשבילי... "פארדן מי, כן יו שאו מי..." "פארדן אמכ! אתה והמלכה שלך, לך מפה! היר איז דה פליין, יו נו, דה ארפליין טו איזראל, נו פארדן!"
| תחרות סיפורי טרמינל של בריטיש ארווייס
| בהצלחה לכל המשתתפים | כל הזכויות שמורות ליוסי קאלו |