כשירדנו מהמונית התמהמהתי כדי להימנע מלהיכנס איתה לבית הנתיבות. היא הציעה שנשב ביחד "כי אנחנו גרים באותו הבנין, לא? ואם ישעמם לי תמיד נוכל לצחוק ביחד". 'זהו שלא', חשבתי לעצמי. ויויאן הסתכלה עלי בשאלה ואני אמרתי "יש לי בעיה בריצ'רץ של המזוודה, היא נפתחה. תיכנסי ואבוא אחרייך..." היא המשיכה פנימה לבדה "תבקש לשבת לידי". 'בטח' אני עונה לה בלי קול. בעמדת הכרטוס אני מבקש מהדיילת שתושיב אותי הכי רחוק שאפשר ממנה. בזווית העין ראיתי אותה עומדת אדומת פנים ומנהלת דו שיח קולני עם מנהל המשמרת "אבל אני לא מבינה. לי יש שלושה קילו עודפים ואתם מבקשים ממני תשלום והוא שוקל איזה מאתיים קילו – היא מצביעה על נוסע שלמרבה מזלו לא מבין, אני מקווה בשבילו, עברית – וכאילו כלום. אני יחד עם המזוודה זה שבעים וארבעה קילוגרם. ואתה יודע מה זה בגילי לשמור על גזרה כזו, והוא מאתיים קילו גוף פלוס מזוודה. תסביר לי, איך זה שמבין שנינו זו אני צריכה לשלם OVERWEIGHT?!". אני מרגיש נבוך ומכווץ עצמי כאילו לא לשמוע, אבל מבחין לפתע שחלק מהנוסעים מהנהנים איתה בהסכמה. "וואלה, היא צודקת!" מצטרף אחד מהם שלפי מכנסיו נמוכי הגזרה ונעליו הלבנות-בוהקות נראה כמו עוד אחד שלא כדאי לי לשבת לידו, "בשוק אנחנו שוקלים את האריזה לפני ששמים את הפירות. אחרת נדפוק את הלקוחות" הוא נראה מרוצה מהדימוי שמצא, המטוס מתחיל להרגיש לי כמו שדה מוקשים. "את יכולה להושיב אותי גם רחוק ממנו?" אני מבקש מהדיילת. היא מסתכלת בצג המחשב שלפניה ואומרת בחיוך מלגלג "אני אושיב אותך ליד יציאת החירום, זה המקסימום שאני יכולה לעשות". "מצטער גבירתי" מנסה מנהל המשמרת להסביר את מדיניות חברת התעופה לוויויאן הזועמת, "אלו הנהלים. כל נוסע יכול להעלות 20 ק"ג של מטען, בלי קשר למשקל שלו. מה שאת אומרת זה אפליה נגד שמנים, סליחה – הוא נבהל מעצמו – נגד אנשים שסובלים מעודף משקל". "אני לא סובלת מעודף המשקל!" מתפרצת-מצטרפת נוסעת מלאה לויכוח שהולך ומתעבה, אבל ויויאן הודפת אותה במבט וממשיכה "אתה אל תדבר איתי על אפליה. אם לא היתה אפליה הבת שלי היתה לומדת משפטים בארץ ולא בלונדון. רק בגלל האפליה שלכם, האשכנזים, היא לומדת שם" מנהל המשמרת משדר מצוקה כטייס שכל מנועי מטוסו שבקו באחת. "גברת עזרא", הוא מנסה בשאריות איפוקו, "או שתשלמי 178 דולר על עודף המשקל או שתשאירי כאן דברים. זהו. המטוס לא יחכה לך. וחוץ מזה קוראים לי עידו אבוטבול". הטיעון האחרון של עידו מערער את ביטחונה של ויויאן בצדקתה והיא משתתקת. היא פותחת את המזוודה שלה וממלמלת בצער "על מה לוותר? הבת שלי ביקשה שאביא לה אוכל של בית...", אני מתקרב אליה ומתבונן בתוכנה של המזוודה. יש שם לפחות שש צנצנות עם ריבה, מטבוחה וממרחים שונים מעשה ידיה, שתי קופסאות עם ממולאים, עלי גפן וכרוב באחת ופלפלים וקישואים באחרת, חמש קופסאות של קוטג' ושוקולד 'השחר' באריזת ענק. "המזוודה שלי חצי ריקה" אני אומר לה ברוך שמפתיע גם אותי, "אפשר לשים חלק מהדברים אצלי". ויויאן דומעת, ידיה רועדות מהתרגשות, היא מעבירה לי את הממולאים ואת השוקולד, עידו מחייך ברווחה של מי ששרד נחיתת אונס מוצלחת, "תמיד אמרתי לבת שלי שאתה בחור טוב...."

בשובי ארצה, המתינה לי בתיבת הדואר המחאה ע"ס 178$. בפתק שהוצמד אליה נכתב: "היהלומים הגיעו בשלום. תודה, ו.".