סתם יום כזה שהכל נחרב ומסתר מחדש

סתם יום כזה שהבלבול עולה לשיאים חדשים

סתם יום כזה שאני שוב לא מצליחה לישון

סתם שוב כעס כזה על עצמי...שמחלחל פנימה

הבנות ותובנות ושלל זיוני מוח

השעות האלו לא טובות לי. אולי.

אני יועצת נהדרת...לכל מי שצריך...חוץ ממני. אף פעם לא יודעת מה לייעץ לעצמי

אני מזדיינת נהדרת...אבל מזמן שכחתי את העונג שלי

אני אישה נהדרת...ומזמן שכחתי את האיש שלי

לא כל כך מזמן

אבל שוב כל כך רחוק

אולי אני לא כזאת נהדרת...בכלל.

אני מן חברה כזאת....שלא באמת יודעת לשמור על קשרים

אני מן אמא כזאת שמלאה בחששות ופחדים

אני מן אישה כזאת שכשאני לא מקבלת מה שאני רוצה אני הופכת רעה. כך הוא אמר לי ברגע שלי כעס גדול וסתם לי את הפה סוף סוף והתחלתי לחשוב האם זה נכון ועד כמה ולמה...

האם אני באמת רעה?

לא נראה לי...

האם הוא התכוון לזה?

כן. בטוח לא כמו שאמר אבל הוא התכוון למשהו. אז למה הוא התכוון לעזאזל?

נמאס לי לפרש לבד ולהבין לבד ולשבור את הראש לבד

אפילו כשהוא כל כך מנסה להיות יחד אני לא יודעת איך לאפשר לו...משהו חסר לי וכשחסר לי לפעמים אני מעדיפה כלום. מאשר כמעט.

זאת בטח טעות ובטח זה לא מקדם אותי לאן שאני רוצה אבל ככה זה מרגיש לי כשאני מרגישה רחוקה.

אני מן אישה כזאת...ששכחה את עצמה...אני אפילו לא יודעת איפה....כך שאין לי מושג אפילו איפה להתחיל לחפש. אותי.

כל כך מפוזרת...בנויה פיסות פיסות וכל אחת מהן במקום אחר...ולא נשאר לי כלום לעצמי. לא בלילות שכאלו.

לפעמים אנשים רחוקים קולטים הרבה יותר טוב מה קורה איתך...מאלו שנמצאים לך מתחת לאף. זה נורא עצוב ככה. אבל זה מה יש.

בטח גם אני לא קולטת כל דבר שקורה אצלו ומהרבה גם מתעלמת כי לא תמיד יש לי כוחות לזה. ולא תמיד אני יודעת מה לומר או מה לעשות ולא תמיד בא לי.

סתם..יום כזה שהראש מריץ מחשבות...ובלגאן. ואי סדר. ובלבול. כל כך בלבול.

סתם שריפה בבטן. שורף לי נורא. בבטן עמוק. אני צריכה משהו קר. משהו שיקפיא אותי מבפנים.

קשה לי עם שינויים. קשה לי במצבים קבועים. נראה לי שפשוט קשה לי עם עצמי.

אני טובה כל עוד אומרים לי מה שטוב לי לשמוע.

כשלא אז אני מפוחדת והופכת רעה.

"כשאת לא מקבלת מה שאת רוצה את הופכת אישה רעה" הוא אמר לי וזה מהדהד בי כבר חודש ארוך. צורם. עולה מידי פעם ונרגע בחזרה.

יש לי יכולת הדחקה מצויינת. יכולת שכנוע עצמי מעולה. הדברים בכלל לא צריכים להיות קשורים למציאות. זה רק צריך להתאים לי ולהיות לי נוח, ואני כבר אמצא את הדרך לשכנע את עצמי.

אולי זאת אני שעובדת כמו מכונה...לפעמים מרוב שכואב אני יודעת ללחוץ על כפתור ולהעלים את זה.

זה לא יעלם באמת...זה יישאר שם שנים ויצוף כל פעם ברגעים הכי לא נכונים. אבל זה לא נמצא שם כל יום, כל היום, אז כביכול זה בסדר.

סתם יום כזה של המון שיחות עם המון אנשים, שיחות ריקות מתוכן עם אנשים ריקים. ואישה ריקה. שמקשיבה. ממלאה...מתמלאת ומתרוקנת חזרה.

סתם יום כזה של שקט ארוך...חוסר עשייה...חוסר מגע...אני כל כך זקוקה למגע עכשיו. מגע אמיתי. סתם יום כזה של נורא לבד. מבחירה. אבל נורא לבד.

סתם יום כזה שמפשיטה את עצמי מול הראי ומתבוננת...

סתם יום כזה שמנסה לומר ולא יוצאות מילים.

סתם יום כזה שאף אחד לא ראה אותי כי שוב הייתי שקופה כל כך.

סתם יום כזה. ארוך. עמוק ורדוד כאחד.

סתם יום שכזה שסוף סוף הגיע לקיצו.