באופן די אירוני השתוקקתי כל השבוע שעבר להיות לבד. כל הקיטש והרומנטיקה של ט"ו באב חלפו לידי ולא עוררו בי שום רגש חיובי או שלילי. בערב חג האהבה בעודי שוכבת חצי מנומנמת על הספה, טפחה שותפתי לדירה על ישבני וניסתה לפתות אותי לצאת לאנשהו כדי לחגוג. החום הכבד הקשה עלי לבטא באופן מילולי את תגובתי החריפה ולכן רק סימנתי לה בשפת הסימנים האוניברסלית שכדאי לה שלא להפריד ביני ובין אהובתי הטלויזיה.

מצב הרוח המתבודד נמתח לו לאורך כל השבוע עד שביום חמישי סוף סוף קצת יצאתי והלכתי עם חברים לתערוכת בוגרים של מכללת חולון. בדרך הביתה קיבלתי מחזור ומרגע לרגע הכאבים החריפו. בחודשים האחרונים כאבי המחזור שלי נהיו בלתי נסבלים ממש וכשהגעתי הביתה אחרי התערוכה הרגשתי שאני כבר עוד שניה מקיאה ו/או מתעלפת. השעה היתה כבר כמעט אחת, בשום פיצוציה לא הצלחתי למצוא שום כדור הרגעה ובבית גם לא היה כלום. בלית ברירה עשיתי מעשה חריג מאוד- הערתי את השותפה שלי וביקשתי שתעזור לי. כפרה עליה הפכה את הבית, מצאה לי דקסמול והכינה לי תה.

אני מצליחה לחשוב על רגעים מועטים מאוד בחיים שלי שבהם פניתי למישהו וביקשתי עזרה. לאחרונה החלטתי שכשיגמר החוזה שלי אני אעבור לגור לבד אבל באותו לילה פתאום נבהלתי שבעצם לא יהיה לי יותר ממי לבקש עזרה- אפילו שתמיד אני מסתדרת לבד, במקרה הזה אם השותפה שלי לא היתה מצילה אותי אני לא יודעת מה הייתי עושה.

יום למחרת השותפה שלי נסעה לסוף שבוע  ואני נותרתי בבית לנוח. רציתי לעשות כביסה אבל המכונה התקלקלה. האמבטיה התמלאה במים שנשפכו להם ממכונת הכביסה וזרמו להם ליתר הבית. אני הייתי חצי מסטולה מכל הנורופנים שלקחתי לכאבי מחזור. ניגשתי לעבודת הייבוש והניגוב ואת שארית כוחותי הקדשתי לקללות נמרצות ובכיות על מר גורלי. באותם רגעים שוב חשבתי איך אני אתמודד עם אסונות כאלה כשאגור לבד אבל אז הבנתי. הנה! ככה בדיוק. הרי זה תמיד היה ככה אצלי. תמיד הסתדרתי לבד. אף פעם לא היה לי את מי להזעיק כי אף פעם לא ציפיתי אפילו ממישהו שיבוא לעזור. תמיד קדחתי לבד, סחבתי לבד, גרפתי מים לבד, הכל לבד. כבר התרגלתי כל כך לעצמאות הזאת ולמעשה אף פעם לא הכרתי משהו אחר. אני יכולה לומר בכנות ואולי טיפה בצער שמעולם לא הזדקקי לאף אחד. תמיד התעקשתי להסתדר לבד כנראה מפני שאני פשוט פוחדת. פוחדת להזדקק למישהו, להיות תלויה בו ואולי להתאכזב ולהפגע.

השבוע כשכולם חגגו את האהבה והזוגיות שלהם, הבנתי שיש סיכוי שאני אשאר לבד לנצח. זה דוקא בכלל לא הפחיד אותי. מוזר.