זה התגבר בחודש האחרון, הבאז שהתחיל 10 חודשים קודם והיה ברקע כמו קול של יתוש באמצע הלילה התגבר לזמזום של דבורה ממש לפני שהיא מתיישבת ועוקצת.

אנשים שמעולם לא שמעו אלבום שלם של הלהקה הפכו למעריצים מושבעים, השוואות המחירים והמיקומים ביציע או בדשא הפכו לנושא החם.

אני, בהחלטה לא קלה או למעשה החלטה קשה וכואבת אך מודעת ומפוכחת, החלטתי שהפעם אני מוותרת.

לפני שלוש שנים אחזתי בכרטיס הנחשב והתרגשתי ככל שהתקרב היום המיועד. ביום שהם ביטלו הרגשתי אכזבה כמו ילדה קטנה שאחיה הקטן שבר לה את הצעצוע האהוב בנסיון "לתקן אותו".

אז הפעם וויתרתי.

ככל שהתגבר ה"באז" התחלתי יותר ויותר לאכול את עצמי מבפנים, השבוע האחרון היה ממש עינוי סיני, לא יודעת אם שמתם לב אבל ממש לא היה לאן לברוח.

בכל רשת חברתית צצו פוסטים, שורות סטטוס, טוויטים ועדכונים. כולם רצו לעדכן ולספור לאחור, כולם רצו לשתף במיקום המדהים שלהם, בהכנות ובציפיה, ואני....

אני בלעתי את הרוק וניסיתי שוב לשכנע את עצמי שעשיתי את ההחלטה הנכונה.

ביום ההופעה הציעו לי כרטיס ב 300 ש"ח ליציע 17. בירור קצר הראה לי שמדובר במיקום הכי מרוחק שיכול היה להיות והחלטתי (שוב) לוותר.

בשעות שלפני הרשת רגשה, שורות הסטטוס והטוויטים עודכנו דחופות ונדמו רק כאשר היה נדמה לי שכולם כבר שם ורק אני לא.

כמובן שבאותן שעות של שקט ברשת טרחו בטלוויזיה להראות ולעדכן על מה שהפסדתי.

הבוקר שאחרי היה קשה.

במשרד, אנשים של מכירים שום שיר של הלהקה מלבד "... בפה, ..... בתחת" הגיעו מאוכזבים כי השיר הנערץ לא היה אך בכל זאת הצליחו לדבר על ההופעה חצי יום.

החברות דיווחו שהיה מדהים, ודווקא להן אני מאמינה.

והרשת?

שוב התעדכנו שורות הסטטוס, הטוויטים והפוסטים ושוב אין לאן לברוח, והמלח, אך, המלח שנזרה לי על הפצעים....

אז אני מנסה להבטיח לעצמי שבפעם הבאה אני שם! ולא משנה המחיר שזה יגבה ממני.

(תזכירו לי את זה אז, בסדר?)

נ.ב.

לכל חבריי המעדכנים, מעלים תמונות ומשתפים בחוויות, לא להפגע מהנאמר לעיל, ברור שהכל מקנאה וצרות עין.

תמשיכו, זה לא אתם- זאת לגמרי אני.

ההופעה- אל תחפשו אותי בקהל...

תצלום- ניר קידר מתוך אתר עכבר העיר