פעם הייתי לוקח דברים בצורה קשה.

הייתי יכול להכנס משטויות למרה שחורה.

לימדתי את עצמי אחרת,

כן, אפשר גם אחרת.

בכל ארוע בו אני נתקל,

או נקלע אליו

ויש את הדרך הישנה ו"הטובה",

לתגובה לאותו ארוע,

אני מעלה את השאלה

האם אפשר אחרת.

אז התשובה היא כן,

תמיד אפשר אחרת.

ואם פעם הייתי אומר לעצמי,

מקסימום ייכשל,

היום אני כבר אומר,

מקסימום יצליח

ומחייך :)

כשקיבלתי את ההודעה שאני מפוטר,

במקום לכעוס,

להתאכזב,

לחפש אשמים,

להיקלע לדכאון

החלטתי אחרת.

החלטתי לממש את התשוקה הבוערת בי

ולנסוע לתת היבשת המופלאה,

המתקראת הודו.

הייתי שם לפני כחצי שנה

ונהניתי עד מאוד,

טוב נו, כמעט עד מאד.

היה לי גם קושי רגשי שם.

אז החלטתי שמכיוון שהתאהבתי במקום,

אני בדרך לשם,

בדרך אל האושר.

תיקון קטנטן לטיול הקודם,

נסיעה לבד.

אני ועצמי.

החלטתי להתמקד בצפון הודו,

מה שנבצר ממני בשל מזג אוויר

בביקורי הקודם.

היפה בהודו,

לא חשוב מה מתכננים,

תמיד יש מקום להחלטה ספונטנית,

הלוקחת אותנו עד כדי 180 מעלות

מהתכנון המוקדם.

שני צמדי מילים מלווים אותי,

עונג צרוף מחד

ואופטימיות קוסמית מאידך.

על כן גם בחרתי את השיר,

שליווה את הסדרה של תמיר קמחי,

אופטימיות קוסמית

ונקרא:

dill toh pagal hai

מקווה שתהנו מהפוסט והשיר המצורף,

יודע אני שאני הולך להנות בהודו

ובגדול.

נ.ב.

אני לא מתכוון להיות מחובר למחשב,

שם,

לא לווריד ולא לעורק.

אז סליחה מראש

אם לא התיחסתי

לפוסטים שלכם יקיריי

מה-13.5

עד 29.6

 ההתרגשות מציפה אותי,

המפגש עם חבריי ההודים,

הביקור בדהרמסלה המופלאה,

בה התאהבתי.

העלייה לצפון, מנאלי,

קסול.

יש מצב לביקור בנפאל.

ולא ממש משנה היכן אהיה,

משנה איך אהיה..

אז הודו,

הנה אני בא!!

נסיעה טובה לי :)