אני חושבת שאני יודעת על עצמי כמעט את הכל. אני לא סגורה על איך נראה הצד האחורי של הברכיים שלי או איך נראה הצד האפל של המוח שלי (עמוס פחיות בירה ריקות, לוחיות רכב ישנות ושלט עקום "זהירות כלבה נושכת") אבל את כל מה שחשוב - אני יודעת. אני חושבת.

אני יודעת שאני עובדת טוב

אני יודעת שאני מרוויחה טוב

אני יודעת שאני גרה בדירה טובה

אני יודעת שאני נראית טוב (כל הערה צינית על ההצהרה הזו תגובה בעונשים כבדים)

אבל אני גם יודעת ש Denial is a river in Egypt . והמילה "טוב" היא טפט מצטיין לכל כתמי הרטיבות, הקילופים והחורים של מסמרים ישנים שמזמן כבר שום דבר לא תלוי עליהם, או בהם.

אני משחקת סולמות וחבלים במטריצה הקיומית ואחרי שנים אני רואה שאני פשוט לא מנצחת. אני יודעת שזה טוב לעלות בסולמות אבל משהו תמיד מדגדג לי שלרדת בחבלים זה דווקא אחלה כיף.

אני יודעת שאני עובדת טוב. אבל העבודה לא עושה לי טוב.

אני מרוויחה טוב אבל מבזבזת כדי להרגיש טוב בגלל העבודה שלא עושה לי טוב

אני גרה בדירה טובה בקורקבן של תל אביב אבל זה מרגיש כמו החור בישבן של העיר

אני יודעת שאני נראית טוב אבל אני נראית הרבה יותר טוב כשאני מחייכת

נאחזת בקרנות המזבח המוזהבות.  מה קיבינימט כבר אפשר לעשות עם קרנות? (נו אופנס למזבח).

נכון. אין לי ביצים אבל יש לי ביציות. ולאומץ שלי לוקח זמן להבשיל בדיוק כמו לביצית (הזירעונים שלכם מתחדשים כל 24 שעות - שפע של זמן לצוד ממותות, לכבוש את פולין ולהמציא את מנצ'סטר יונייטד. בסדר. שאפו. הלאה). אבל עכשיו זה הבשיל והפרי סמוק לחיים עם דופק של פייפר לפני המראה.

אני רוצה יותר ולא מוכנה לשמוע "תראי את כל מה שיש לך! למה את לא רואה את חצי הכוס המלאה?"

פאק הכוס. אני רוצה לשתות מהבקבוק ולנגב עם היד.

מצד אחד יהיה לי פחות ומצד שני יהיה לי יותר. ושלא כמו פולניה שורשית - הפעם אני לוקחת צד ודווקא לא את זה עם השביל בצד.