הגשמה עצמית
בכל פעם שאני שומעת את שירו של אריק ברמן "הגשמה עצמית", עולה לי בראש הרצאה ששמעתי בנוגע לספר "בבואה", משל הסופרת גלי צבי-ויס. הספר מספר את סיפורת של מרתה, אישה בשלהי גיל ה-40 שלה, המצויה בקונפליקט זוגי בחייה. מערכת זוגית פרובלמטית הגורמת לה להרגיש בודדה עוד יותר מאשר אם הייתה לבדה (לא נשואה.) אבל יותר מכך, מרתה מרגישה עצר בחייה. היא תקועה. יחסיה עם בן זוגה, ד"ר גדי אנוביץ'-גניקולוג ומנהל מחלקה בבית חולים גדול, הם יחסים עקרים, לא מפרים והם חיים בעצם כשני קווים מקבילים. יש תחושה של בעל אגוצנטרי למדי, אבל שום דבר לא בוטה מדי. הכול על פני השטח, אלגנטי ואינטלקטואלי כיאה לד"ר אנוביץ'. חוסר התקשורת ונישואיה שעלו על שרטון גרמו לה לצאת למסע אל תוך עצמה, לקחת אחריות על חייה. לא במובן של לראות איפה היא אשמה בכל העניין אלא במובן עמוק הרבה יותר. המוטו של הספר מבוסס על משפט סיני עתיק שעורר בי מחשבה רבה: |