כותרות TheMarker >
    ';

    קו 5 - מדריך עירוני לתל אביב

    אין אייקון תרבות תל אביבי יותר מקו חמש, \"המטרו התל אביבי\", כתבו עליו שירים, סיפורים ואפילו עבודת דוקטורט. קו חמש, שמלווה את תל אביב משנותיה הראשונות, חוצה את העיר מצפון לדרום ומספק הצצה לכמה מהאזורים היפים והמרתקים ביותר בעיר.
    במשך שנה שלמה שוטטתי בתל אביב דרך תחנות הקו וגיליתי שכונות, רחובות, גינות וחנויות, היסטוריה נשכחת ואדריכלות נוכחת ולמדתי להכיר את תל אביב מחדש בכל נסיעה בקו.
    הבלוג שלי מזמין את התל אביבי שבטוח שהוא כבר מכיר הכול ואת המבקר מבחוץ שרוצה לדעת, לטיול אחר בתל אביב, דרך המסע שבין התחנות של קו חמש.

    תהנו, רננה.

    תודה לאביב מצר ואורי קידר על הצילומים ולמאיה חלוואני על עיצוב הלוגו.






















    ארכיון

    0

    כיכר המדינה

    15 תגובות   יום שלישי, 12/5/09, 20:42

     

     

     

     

    אם שמה התמים, האנכרוניסטי משהו של כיכר המדינה מעלה בראשכם תמונות של הפגנות עממיות, עצרות סוערות והמונים

    הפורצים לרחובות, תחשבו שוב, כשאתם מנסים לפלס את דרככם בינות הג'יפים המבהיקים שחונים ב –double parking מסביב לכיכר. אכן, שמה של הכיכר עלול לבלבל את מי שלא מכיר אותה, אבל בעצם, מי לא מכיר את כיכר המדינה?! גם  עבור מי שמעולם לא ביקר בה, הכיכר היא סמל לנהנתנות, עושר ויוקרה, וגם לניכור, פערים חברתיים וראוותנות מנקרת עיניים.
    כיכר המדינה שוכנת בלבו של "הצפון החדש" הוותיק של תל אביב, המשתרע בצפונה של העיר ממזרח לרחוב אבן גבירול ועד לנחל הירקון. חדשנותו של הצפון החדש היא יחסית – האזור צמח והתפתח לאחר קום המדינה (ומכאן גם שמות הרחובות באזור: ה’ באייר, תש"ח, שדרות הציונות ועוד), כשתל אביב כבר היתה כרך גדול ושוקק. מאז ראשיתה, ביקשה תל אביב להרחיב את גבולותיה צפונה ומזרחה, שני כיווני ההתפתחות האפשריים לעיר שברחה מיפו שבדרום והוגבלה על ידי הים שבמערב. אלא שבמזרחה, סביב כיכר המדינה של ימינו, שכנו אז הכפרים הערביים ג'מוסין וסומיל. האזור, שנחשב לשטח ספר מנותק ומבודד שילדי העיר הוזהרו מלהתקרב אליו, נותר מחוץ לקדחת הבניה של תל אביב.

    רק אחרי קום המדינה, החלה כאן תנופת הבניה והפיתוח, שהולידה את "הצפון החדש" כאזור מגורים יוקרתי, שנחשב גם כיום לאחת משכונות המגורים האיכותיות, אם כי המשעממות, בתל אביב. הבניינים כאן מטופחים, הדשא של השכן ירוק ובין הרחובות הקטנים מתחבאות כמה מהווילות הכי מעוררות הקנאה בתל אביב, אבל מי שיחפש כאן את העיר ללא הפסקה, ימצא אותה ישנה לגמרי אחרי תשע בערב.
    מרכזו של הצפון החדש היא כיכר המדינה, שנחשבת למגרש המשחקים המקומי של האלפיון העליון. הדימוי הסנובי של הכיכר עלול להרתיע מבקרים מלכלול אותה במסלול הטיול שלהם, התל אביביים בהחלט נמנעים מלעשות כן. רוב תושבי העיר מתייחסים לכיכר כמין "אקס טריטוריה" בנוף העירוני, ולא ממש קופצים אליה לסידורים או לקניות. אפילו מוניות השירות של קו חמש מוותרות על הסיבוב בכיכר וכמות הב.מ.וו והמרצדסים שמסתובבות כאן בהחלט יכולה לספק הסבר להעדר הדרישה לשירות הזה.
    אפשר להשמיץ את הכיכר כביטוי לכל הרע החברתי בישראל, ואפשר לספוק כפיים בזעזוע מה"שואו-אוף" שהוא חלק בלתי נפרד מהווית הכיכר, אבל בסופו של דבר, כיכר המדינה, היא סמל סטטוס שתל אביב זקוקה לו כמו אוויר לנשימה. שהרי גם מקטרגיה הגדולים של הכיכר, שרואים בה בועת שמפניה מנותקת מהעם, יודו בסתר ליבם שנוכחותה בעירנו הים-תיכונית מוכת הלחות, הופכת את תל אביב לקצת יותר "עיר גדולה", כמו שהיא כל כך רוצה להיות.

    אז יש מי שייהנו להתמכר לאשליה של הזוהר שהכיכר על שלל החנויות, חלונות הראווה והמותגים שלה, כל כך מתאמצת לברוא עבור המבקרים בה ויש מי שישתעשעו מהאווירה המצועצעת וריח הנובורישיות שבאוויר. מה שבטוח זה, שהשיטוט בנבכי התופעה החברתית הזו של "מדינת כיכר המדינה", לא ישאיר אתכם אדישים.  

     

    ויצמן 34

     

    רחוב ה' באייר
    קו חמש יוצא מתחנת רכבת מרכז לאורכו של רחוב ארלוזורוב, פונה לרחוב ויצמן ומוריד אתכם בפתחה של כיכר המדינה. כשמדברים על החנויות של כיכר המדינה מתכוונים למעשה לרחוב המקיף את הכיכר – רחוב ה’ באייר, שמציין, בהתאם לרוח הפטריוטיות של הכיכר, את התאריך העברי שבו נוסדה המדינה.
    הכיכר תוכננה במקור בידי האדריכל הברזילאי, אוסקר נימאייר, מגדולי האדריכלים המודרניים של זמננו, בשיתוף עם האדריכלים הישראלים ישראל לוטן ואבא אלחנני. התכנית לא יצאה אל הפועל והכיכר, שכל מה שהיה ממנה אז היא טבעת החול הפנימית, נותרה ערומה ובתולית. בשנות השישים התמקמו בכיכר החולית הקרקסים שהגיעו להופעות בתל אביב, מה שהוליד את הבדיחה העירונית בדבר מקור שמה של הכיכר – "למה קוראים לכיכר "כיכר המדינה"? כי כמו במדינה, יש כאן חצי שנה קרקס וחצי שנה בוץ...".
    רק במהלך שנות השבעים החלה להבנות הטבעת החיצונית שמקיפה את הכיכר, ולאורכה בנייני המגורים המדורגים, שדירות הפאר שבהן נרכשו במהרה על ידי עשירי העיר. כשהחלו להיפתח החנויות שבקומת הקרקע של הבניינים, ניחוחות של יוקרה ואלגנטיות חו"לית השתלטו על איזור הצפון החדש. השמנה והסלתה הסתובבה בין הבוטיקים האלגנטיים, שמות של פירמות ידועות התגלגלו על כל לשון ולרגע היה נדמה שתל אביב התקרבה בכמה צעדים לעולם הגדול שמעבר לים. בימים האופטימיים של תהליך השלום עם ירדן והתחממות היחסים עם מדינות המפרץ נשמעו אפילו סיפורים על נשות שייח'ים שהיו מגיעות לכיכר הישר משדה התעופה, עושות סיבוב קניות וחוזרות חזרה לנתב"ג כשידיהן עמוסות בחבילות ושקיות. מזרח-תיכון-חדש.
    היום בעידן של קניוני יוקרה וטיסות זמינות לחו"ל, הנובורישים והסלבריטאים יכולים למצוא את המותגים החביבים עליהם גם מחוץ לכיכר ומעמדה הרם בעולם האופנה הישראלי התערער מעט. אבל אל תמהרו להספיד את הכיכר - כל מי שחולם על סיבוב קניות מושחת עם כרטיס אשראי פתוח בסגנון ג'וליה רוברטס ב"אשה יפה", יודע שכיכר המדינה היא הלוקיישן המושלם לפנטזיות מהסוג הזה. הכיכר היתה ועודנה המקום העיקרי שבו, בלי להחתים את הדרכון, יכולים שוחרי האופנה העילית לפגוש את כל חבריהם הטובים: גוצ'י, רלף לורן, רוברטו קאוולי, דולצ'ה וגבאנה, לואי ויטון, ארמני ורבים אחרים, שבלעדיהם חייהם של חלקים מסוימים באוכלוסיה היו אולי זולים יותר, אבל יפים פחות.
    ובכל זאת, לא רבים מן המתהלכים ברחוב ה’ באייר עושים את הדבר האמיתי. לא תפגשו בחנויות גדודי נשים דוהרות על נעלי עקב עמוסות בשקיות או חנויות צפופות מקונים. הקהל העיקרי שמפרנס את החנויות בימים אלה הם תושבי חוץ, צרפתים, אמריקאים ואחרים שלא נבהלים מהמחירים הארבע- וחמש-ספרתיים שבחלונות הראווה, נשות צמרת מהודרות שמקפידות בלבושן , עורכי אופנה  וסטייליסטים נמרצים, הפועלים בשירותם של אמנים–ידוענים מוכרים.
    הספורט המרכזי ברחוב ה’ באייר הוא ה-"window shopping", שבו רשאי להשתתף גם מי שממונו מסתכם בכרטיס האוטובוס שהביאו עד הלום. עם זאת, מפתיע לגלות עד כמה מיתוס הכיכר עדיין חי, קיים ומאיים ועד כמה מעטים האנשים שיעזו לחצות את סף חלון הראווה ולהיכנס לחנויות כדי למדוד את הבגדים היקרים. אל תמהרו לשפוט לחומרה את החוששים - המוכרות בכיכר המדינה קולטות הרבה יותר מהר מפקיד הבנק שלכם מה מצב האוברדרפט בחשבונכם, והיחס שמוענק ללקוחות הוא בהתאם. אם אינכם מצוידים בנעליים הנכונות, השעון המתאים ועוד כל מיני סודות מקצועיים השמורים בקרב בני העשירונים הנכונים, צפו ליחס אדיש עד כדי צונן (ויש שיגידו אנטיפתי), שמלווה בשאלה - הרטורית יש להדגיש - "את/ה מחפש/ת משהו מיוחד?".
    בכלל המוכרות והמוכרים בכיכר המדינה הם סוג של תופעה חברתית. בבלונד בוהק ולבושים במיטב הקולקציה האחרונה, הם נראים טוב יותר מכל לקוח או לקוחה שיזדמנו לחנות ובמידה רבה אחראים על ייצור ושימור הלוק הנכון על פי הכיכר. לרוב תתפסו אותם בפתח החנות, שעונים על המשקוף עם סיגריה ביד, מסתודדים עם המוכר/ת מהחנות הסמוכה. מדובר בקליקה סגורה עם הרבה סולידריות פנימית – הם מחליפים רכילות על פריטים שווים במיוחד שהגיעו לחנות או על סלבריטאים שביקרו בה ומנעימים אחד לשניה את רגעי השעמום.
    הכיכר עמוסה בחנויות מותגים, שמשמשות כמעין חנויות דגל למותג עם עיצוב דרמטי ומהמם, כמו חנותו של פולו רלף לורן שתשלח אתכם הישר למחוזות צפון-אמריקאים עם חזית נאו-קלאסית מצועצעת, מדפים ספוני עץ כהה ותמונות סוסים על הקירות או החנות האלגנטית של המעצב לואי ויטון, שתיקיו המפורסמים מונחים כדוגמנים בחלון הראווה ומיד מעוררים חשק להושיט יד לאחד מהם ולרחרח את העור האיכותי. אחת החנויות הפופולריות בכיכר היא הלגה עיצובים בבעלותה של הלגה גוטסדינר. הבוטיק של הלגה משתייך לז'אנר בוטיקי היוקרה שעושים עבור לקוחותיהם את כל העבודה הקשה (חוץ מלשלם בסוף). אלה בוטיקים שבעליהם מתפקדים על תקן אוצרים בגלריה ומקבצים לחנותם את הדגמים הנבחרים של מעצבי העל בתעשיית האופנה העולמית. בעלי ובעיקר בעלות הבוטיקים הם לרוב אושיות אופנה משפיעות בזכות עצמן, שמקיימות יחסים אינטימיים עם קליינטורה קבועה, שמתעדכנת על בסיס שבועי בקולקציות החדשות שמגיעות לחנות. זה פתרון מאוד אטרקטיבי למי שלא ממש בקיאה ברזי הטרנדים האופנתיים או מעדיפה לסמוך על המקצוענים, לפני שהיא מוציאה 12,000 שקל על שמלת ערב. מי שרוצה לטעום מהאקסטראווגנטית שיש לכיכר להציע יוכל לקבל מנות גדושות ממנה בבוטיק מצדה בכיכר. מצדה זאבי, בתו של רחבעם "גנדי" זאבי ז"ל, התחילה את דרכה בעולם האופנה הישראלי כדיילת אשר הבגדים שהביאה מביקוריה בחו"ל עוררו עניין בקרב הקהל התל אביבי צמא האופנה. אחרי שנכנעה ללחץ לחלוק את אוצרותיה עם אחרות, ואחרי חנויות בלוקיישנים אחרים בעיר, היא התמקמה לפני כמה שנים בכיכר המדינה והציפה אותה בניחוחות של צבע וקיטש עם מגפי הבוקרים המפורסמות שהיא מייבאת, חזיות משובצות ביהלומים ושאר עיצובים מהממים למדי, לאל כל טעם ובטח לא לכל כיס.
    ככלל, הכיכר נחשבת כמעוז של מותגים מיובאים ומעטים המעצבים הישראליים שמעיזים לחדור לכאן. אחת מהן היא מאיה נגרי, מעצבת צעירה ומוכשרת שהימרה על המגרש של הגדולים כשהחליטה לפתוח חנות בשולי הכיכר. נגרי עושה זאת בהצלחה מרובה ומציגה קולקציות יפהפיות, עשויות מבדים משובחים, בגזרות נשיות רכות עם נגיעות של שיק יפני.
    אם יש לכם כרטיס אשראי מתאים, תגלו שבכיכר יש את כל מה שצריך כדי להראות מיליון דולר: לצד חנויות הבגדים והאקססוריז המתחייבים להשלמת הלוק האופנתי כמו משקפי שמש, תיקים, שעונים ותכשיטי יוקרה, תוכלו למצוא בכיכר את הבוטיק של חברת הקפה נספרסו, שבה קפסולות הקפה הקטנות מקבלות יחס שמזכיר יהלומים או להתפנק במקרר ניירוסטה בוהק אצל אליאס, מהמוסדות הוותיקים של הכיכר, שם תגלו שגם למקררים ותנורים יש מותגי יוקרה. תוכלו להסתנוור מהקריסטלים של סברובסקי
    בחנות שכולה על טהרת הזכוכית המשוכללת והנוצצת הזו, שמסתבר מתאימה לכל דבר אולי חוץ מלכיס שלכם. לשמחת הילדים וההורים שיש להם יותר מדי כסף לבזבז, את כל מותגי העל אפשר למצוא בכיכר גם במידה XS וסביב הכיכר תמצאו כמה וכמה חנויות שבהן ככל שהבגד קטן יותר המחיר גדול יותר. בנעלי מקסים, חנות נעליים לילדים שפועלת בכיכר כבר יותר משלושים שנה תוכלו להשיג – במבצע - סנדלים של פראדה או דולצ'ה וגבאנה ג'וניור ב-850 ₪. מבצע אמרנו. וכמובן שבתמורה לכמה מאות שקלים טובים תוכלו גם להתפנק בתספורת ופן באחת ממספרות הסלבריטאים שלעיתים תמצאו אותן פתוחות בשעות לא קונבנציונליות, מארחות לתספורת חשאית ידוען ביישן במיוחד או מכוני שיזוף שיהפכו אתכם בשישים שניות לנערי הוואי כתמתמים.
    קניות, גם אם הן נעשות רק בעיניים, הן עניין מעייף, ואחרי סיבוב בכיכר בוודאי תשימו לב למחסור המדאיג בבתי קפה. בשונה מהאינפלציה בבתי קפה במרכז תל אביב, מתכנני העיר חשבו כנראה שעדיף שלא להסיח את דעת ההולכים ושבים מהחנויות ואסרו על פתיחתם של בתי קפה בעיגול של רחוב ה' באייר, אלא רק ברחובות הקטנים היוצאים ממנו. וכך נותרה הכיכר שנים ארוכות רק עם בית הקפה גודיס. גודיס הוא בית קפה מיושן במראהו עם אווירת אייטיז חזקה בתפריט שנשלט על ידי הבייגל-טוסט המיתולוגי שכבר מזמן יצא מהאופנה, מה שלחלוטין לא מפריע לבכירים בעולם התקשורת לשבת כאן באופן קבוע לקפה.
    מגזר בתי הקפה בכיכר שודרג לאין ערוך עם פתיחתו לאחרונה של 10 אידלסון בחלקו הדרומי של רחוב ויצמן. בית הקפה הקטן והאלגנטי של המיני-רשת הזו, מתחבא בין חנות לניקוי יבש לבוטיק בגדים ומציע פטיסרי מעוצבים לעילא (וגם נורא טעימים) שהולכים מעולה עם סנדלי  פראדה ותיק לואי ויטון.

    לב הכיכר
    עבור רבים הסיבוב בכיכר מתחיל ונגמר במרתון החנויות של רחוב ה' באייר. מעטים חוצים את הכביש וחודרים לתוך לב הכיכר. הכיכר הפנימית מורכבת מטבעת חיצונית חולית רחבה וטבעת פנימית ובה ספסלים, דשא וכמה שיחים ועצים. המראה הכללי כולו זועק הזנחה ולא בכדי. הקרקע במרכז הכיכר היא בבעלות פרטית ועומדת במרכזה של פרשת נדל"ן סבוכה וממושכת ופיתוח השטח מתעכב ומתעכב. בינתיים, עד שיתממשו תכניות הבניה בכיכר (נכון לרגע מדובר בבנייתם של שלושה מגדלי יוקרה אימתניים), לב הכיכר הוא מקום מפלט מפתיע שלגמרי לא ממש את הפוטנציאל שלו. חוץ ממספר ישישים בכסאות גלגלים מלווים בעובדיהם הסיעודיים וכמה זאטוטים וכלבים שמתרוצצים ונהנים מהמרחב הבלתי צפוי שנפרש בפניהם. כשעומדים במרכזו של העיגול העצום וחסר הפשר הזה של כיכר המדינה, כ- 300 מ' מצד לצד, אפשר להרגיש כאילו עומדים במרכזו של אמפיתאטרון עירוני ענק; צמרותיהם של גורדי השחקים מבצבצות מבעד לטבעת הבתים של רחוב ה' באייר ותחושת ריק מבלבלת ומנתקת עוטפת אתכם, פתאום שומעים שקט באמצע העיר ושלווה גדולה ממלאת את האוויר.

    גן הגת
    סטיה קטנה מן הכיכר מגלה שגם לפני אלפיים שנה חיו טוב כאן בסביבה. במעלה המדרגות שברחוב חברה חדשה היוצא מן הכיכר מתחבא לו גן הגת, פ(נ)ינה ארכאולוגית קסומה וסודית. בין מתקני השעשועים, מתגלה לה גת הלניסטית עתיקה ובה משטח דריכה, בריכת סינון ובריכה בה היה נאסף התירוש המתוק. שבו לכם בשלוות הגן, על אחד הספסלים המוצלים ודמיינו את הסלסלאות הגדושות מענבים הנשפכות אל הגת ואת החקלאים הדורכים על הענבים הבשלים ברגליהם היחפות, תירוש עסיסי ניתז לכל עבר ונאסף לבסוף אל חביות שהוכנסו למשמרת בכוכים הקרירים שבסלעי הכורכר המקיפים את הגת. חגיגה דיוניסית של שכרות חושים. בגן הציבורי השכונתי שהוקם מסביב לגת, פזורים שרידים ארכאולוגיים שנמצאו באתר, אז אל תופתעו אם הספסל שאתם יושבים עליו מתגלה במבט שני כחלק מעמוד הלניסטי עתיק יומין. הכניסה אל הגן, מתוך רחוב צדדי יחיד בתוככי השכונה השקטה, הופכת אותו לנסתר ולא מוכר אפילו לשכניו הקרובים.
     
    ויצמן 60

    שיכון צמרת

    קו חמש חולף בכיכר וממשיך בעברו הצפוני של רחוב ויצמן. זהו אזור מגורים של אוכלוסיה אמידה ומבוססת היטב, עם ייצוג נכבד למגזר הדודים העשירים. האווירה בהתאם - שלווה, רגועה, מהוגנת ונטולת התרחשות עירונית. אחד הרחובות החוצים את ויצמן הוא רחוב משה שרת. זהו רחוב יפה, מלא בעצים ירוקים פורחים ובתי מגורים נמוכי קומה, שמתקמר סביב כיכר המדינה במעין שלושת רבעי עיגול. בפינת הרחובות משה שרת והציונות תמצאו גינה קטנה ונחמדת שמסמנת את הכניסה הלא רשמית לדובדבן שבקצפת של השמנת הישראלית – שיכון צמרת.
    שיכון צמרת זהו סוג של אוקסימורון, מצד אחד, השם "שיכון" עשוי להזכיר את שיכוני העובדים והפועלים ומצד שני, ה"צמרת" שמשדרת פאר, הדר ויוקרה. ובכן, תשכחו מהסוציאליזם. השכונה הקטנה הזו מורכבת מחמישה-שישה רחובות קטנים עם שמות עלומים כמו אהבת ציון והשופט נופך, שמרבית התל אביביים מעולם לא שמעו עליהם או ביקרו בהם. שיכון צמרת נוסד בשנות הארבעים, על קרקעות של הכפר הערבי ג'מוסין, שנרכשו על ידי עובדי עירית תל אביב. אז זה היה נחשב לסוף העולם ופקידי העיריה בנו כאן בתים צנועים בני קומה אחת. השינוי הגיע בשנות השישים המאוחרות כאשר במקביל לצמיחתה של כיכר המדינה, התחילו לצמוח כאן גם וילות מפוארות יותר – אם כי עדיין מאוד מאופקות וסולידיות במראן - שנחטפו כלחמניות טריות על ידי המי ומי של האליטה הישראלית. היום וילה ברחובות האנונימיים האלה עולה יותר מאשר וילה בסביון או בכפר שמריהו, מעוזי האליטות הידועים. ככה זה כשיש לך משהו שאין לו תחליף – וילה רחבת ידיים, ברחוב קטן ושקט, במרחק הליכה ממרכז העיר.
    ביטוי לאופיו האקסלוסיבי של שיכון צמרת ולכוח השפעתם של תושביו אפשר ללמוד מסיפורן של שדרות הציונות. השדרות, כפי ששמן מרמז, תוכננו כשדרה רחבה שתחבר בין הרחובות ז'בוטינסקי ופנקס. אלא שתושבי "השיכון" התנגדו לתוכנית שאיימה לפגוע בשכונה המסוגרת שלהם, וכך, כל שנותר מ"השדרות" הוא אי תנועה קטן עם דשא בין הרחובות ז'בוטינסקי למשה שרת, שהופך לאחר מכן לגן ציבורי נאה ושקט לרווחת תושבי הווילות.
    הרחוב הראשי בשיכון צמרת הוא רחוב עקיבא אריה. למרבה הצער, גם השם הזה לא מצלצל מספיק מוכר לרוב האנשים, למרות שהדמות על שמה קרוי הרחוב, עקיבא אריה וייס, הוא זה שאחראי לכך שכולנו כאן היום. וייס עלה לארץ ישראל בשנת 1906 והסיפור מספר שכבר בערב הגעתו הציע ליהודי יפו לבנות עיר עברית חדשה. וייס יזם את הקמתה של אגודת "אחוזת בית", שבשנת 1909 הקימה את בתיה הראשונים של תל אביב. וייס גם עמד בראש הוועד עד שנת 1910, אז החליף את מקומו מאיר דיזנגוף הכריזמטי,  שדחק את וייס לשולי ההיסטוריה והעיר. בלי להיכנס לנבכי הסכסוך שאין לו סוף, די במשאל רחוב קצר והצצה במפת העיר כדי להבין שוייס היה אולי טוב ביוזמות היסטוריות, אבל לא ממש מוצלח בפוליטיקה. דיזנגוף, ראש העיר המיתולוגי של תל אביב, הוא הדמות שלה זוקפים מרבית התל אביביים את הקרדיט על כך שהקים את העיר והביאונו עד הלום וברור מי קיבל את הרחוב הפופולרי מבין השניים. בכל מקרה, וייס יכול להמשיך את הויכוח על הבכורה עם שכניו לשיכון, הרחובות חיותמן, דנין וסמילנסקי, כולם חברים בוועד הראשון של אחוזת בית וכל אחד מהם טען (או שנטען בשמו), כי הוא-הוא היה זה שהגה את רעיון העיר העברית. מה שלא יהיה, וייס מקבל את מלוא הנקודות על מסירות לרעיון - לבתו השביעית, שנולדה לאחר ייסוד תל אביב, קרא וייס "אחוזבית" (על משקל אליזבת, המלכה).
    ממזרח לשכונה, בואכה דרך נמיר, פועל בית הספר תיכון חדש, אחד מהתיכונים הוותיקים בתל אביב, שנוסד כבר בשנת 1937. שמו של המוסד "התיכון החדש" ביטא את שאיפתם של המורים המייסדים להקים בית ספר תיכון שתלמידיו יראו את לימודיהם כמטרה לעצמם וכאמצעי לפתוח אישיותם, לא רק כשלב נוסף במרוץ ההישגים. אם החזון צלח תשפטו אתם; התיכון מתפאר ברשימת בוגרים מרשימה ומגוונת, וביניהם נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, פרופסור נורית גוברין, חוקרת הספרות העברית והעיתונאי ההרפתקן, איתי אנגל.
    אם תשוטטו דרך הבתים היפים של שיכון צמרת חזרה לכיוון רחוב ויצמן תתקלו בחורשה חביבה עם חול ועלים ומקלות וענפים. אין היום כבר הרבה חורשות שכאלה במרכז תל אביב, שפשוט נעזבו להן לעצמן, לאחר שרובן נכבשו בדשא והולבשו במראה מגונן ומוקפד. מצפון לחורשה נמצא בית החייל ובו אולם מופעים גדול ומשרדי ההנהלה הראשית של האגודה למען החייל, המפנקת הרשמית של החיילים בישראל. בית החייל שוכן בפינת רחוב פנקס, שהוא אחד מהרחובות שסובלים ממחסור רציני של סקס אפיל עירוני. פנקס הוא רחובו הראשי של הצפון החדש-ישן, שמתפקד כסוג של מרכז מסחרי עם מאפיה, מעדניה, ירקן ובית קפה קטן, שמשרתים את קהל המהוגן והמזדקן של השכונה האמידה. את יתר תושבי העיר רחוב פנקס משמש בעיקר כנתיב תחבורה מנתיבי איילון למרכז העיר. אבל לרחוב פנקס ממש אין במה להתבייש, בהתחשב בעובדה שהוא מאכלס כבר כמה עשורים את מגדלי היוקרה הנחשבים ביותר בתל אביב.
    לפני שלושים שנה, בני המעמד העליון שרצו להתפנק בדירה בתל אביב, התמקמו להם במגדלי קלרין, המגדלים הצהובים שבפינת הרחובות פנקס ודרך נמיר. בתקופה ההיא, המגדלים נחשבו לשיא של מודרניות, אך בהתאם לרוח התקופה בה נבנו שמרו על עידון ואיפוק אלגנטיים. עם השנים, דהה קסמם של המגדלים הוותיקים ודור העשירים הצעירים-החדשים התחיל לחפש דירות שתג המחיר שלהם בולט יותר, עם תקרות גבוהות, חללים רחבי ידיים ושלל פינוקים שאפשר להשוויץ בהם כמו ספא משוכלל, בריכת שחיה פרטית ומרתף יין מעוצב. אלה נמצאו, לרווחת המחפשים, בשלושת מגדלי היוקרה המוכרים כמגדלי אקירוב, שמביטים מלמעלה על הווילות של שיכון צמרת וגורמים למגדלי קלרין הוותיקים להראות כמו בתי שיכון צנועים. המגדלים הגבוהים מחופי הזכוכית נבנו במקומה של שכונת הפחונים גבעת עמל א', שהוקמה לאחר קום המדינה על אדמות הכפר ג'מוסין. אחרי פרשה ארוכה של פינוי ופיצוי, הושלמה לפני מספר שנים בניית המגדלים ששינו את קו הרקיע של תל אביב והגדירו מחדש את המושגים של יוקרה ופאר במגורים עירוניים. בין השכנים כאן תמצאו את שר הבטחון אהוד ברק ואת עמיר מולנר, ששמו נקשר במדורי הרכילות והפלילים לעלילות משפחות הפשע.
    מעברו השני של רחוב פנקס נפרשת רחבת בית יד לבנים. הבניין נמוך הקומה, בעל הקווים הישרים והנקיים, פוער חלל בנוף האורבני שמסביבו וממחיש בצורה ויזואלית ופיזית את העדרם של החללים. את הבניין תכנן האדריכל ישראל לוטן, שהיה שותף לתכנונה של כיכר המדינה ותכנן גם את מגדלי קלרין הסמוכים. בבניין פועל סניף שכונתי של הספריה העירונית ובשעות אחר הצהרים עוד אפשר לחזות כאן לעיתים במחזה שכבר נדמה היה שעבר מן העולם - ילדים מן השכונה שבאים לספריה להחליף ספרים ולפטפט עם הספרניות החביבות ששמחות לעזור ולהמליץ. 


    דרג את התוכן:

      תגובות (15)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/7/09 23:10:


      הי רננה

      יש די הרבה אנקדוטות על תל אביב  וסביבותיה

      כמעט על כל רחוב /שם  מתקופת ראשוני תל אביב קיים סיפור

      לפעמים משעשע ולפעמים טרגדיה

      כמדריך  סיורים בעיר, זו תל אביב בעיני  נעה בין השמח לעצוב

       

        18/7/09 22:49:
        13/7/09 10:51:


      רננה 

      קחי עוד אנקדוטה  לכיכר המדינה  ולתפארת הפוסט ....

      כשפונו אנשי הר טוב בפעם הראשונה  באו וביקשו מדיזנגוף שהיה ראש העיר  שיחזיר להם את חובה של תל אביב

      לתוצרת הסיד שנשלח במשך כמה שנים לבוני העיר  ממשרפות הסיד בהר טוב

      כמובן שלדיזנגוף  לא היה כסף לשלם להם  והציע להם במקום כסף קחו  אדמות ( כיכר המדינה  ויהודה מכבי דהיום )

      תושבי הר טוב בודקים  את השטח וחוזרים מלאי אכזבה  "אדמות בור אלו ולא יצלחו לגידול  כלשהו " ודורשים את כספם

      מדיזנגוף  מכיון שהיתה שנת מלחמה  (העולם הראשונה )  נאלצו לשוב ריקם  וכך עם פליטי יהודה  הגיעו לגליל 

      וכשראו אנשי הגליל יסוד המעלה -ראש פינה -טבריה  את מצבם  החלו לגייס עזרה לאותם הפליטים  והקימו את "המשביר "

      כן  זה אותו המשביר שאנו מכירים עד היום

      נו מה היה קורה באם היו לוקחים את אדמות כיכר המדינה  בטוח שבחנויות היו מוכרים גבינה בולגרית או ג'אבץ.....

        16/6/09 07:59:

      צטט: פוליו גולד 2009-06-12 16:08:51

      רננה שלום,

       

      המשיכי בפרוייקט "קו 5" והוציאי אותו כספר.

       

      תקבלי עזרה

       שלמה יקר,

      תודה רבה על התמיכה. אינשאללה

      בהצלחה בסיורים

      רננה

       

        12/6/09 16:08:

      רננה שלום,

       

      המשיכי בפרוייקט "קו 5" והוציאי אותו כספר.

       

      תקבלי עזרה

        4/6/09 20:01:

      צטט: צוללן 2009-06-03 16:30:20


      **ממני

       

       

      חן חן :-)
        4/6/09 20:01:

      צטט: שרון* 2009-06-01 19:33:24


      קדימה, אני מחכה כבר הרבה זמן. יכולתי כבר ללכת את כל זה ברגל...

      דיזינגוף? - מעולה!  Here we are at the centre of town

       

       

      centre? כמה בריטי מצידך...
        3/6/09 16:30:

      **ממני
        2/6/09 20:51:


      נפלאה רשימתך.

      ההרחבות, ההיסטוריה, נקודת מבטך.

      והככר וחוסר התפתחותה (כמעט מדוייקת).

      קו חמש נוסע כבר שנים ושנים גם יסע. והתחנות עומדות (לעיתים משתנות).

      והערת אגב למצבה הנוכחי של הככר (הבוץ והקרקס). מגרשי הככר נקנו בידי תל אביבים שונים כבר בשנת 1942. וכבר אז לא היה שם כפר ערבי והפרדסים כבר מזמן לא עובדו.

      והקונים ידעו שלפי תוכניות התכנון העירוני זוהי קרקע לבניה, ממש כמו המגרשים המקיפים את ככר דיזנגוף. (אגב שטח הככר הפנימית בככר המדינה גדול משטחה של ככר דיזנגוף המקורית.

      הבתים שנבנו בשנות השבעים היו חלק א' של תכנית הבינוי. חלק ב' עדיין לא נבנה ובעיקר בשל נסיונות העיריה להכנס לכיסם הקנייני של בעלי המגרשים.

      בקיצור, השטח הפנימי ברובו שייך לבעלי קרקע (חלקו הקטן הינו שטח עירוני) שהשקיעו ברובם את כספם כבר לפני שבעים שנה ועדיין לא ראו פיצוי/פרי להשקעתם מאז.

        1/6/09 19:33:


      קדימה, אני מחכה כבר הרבה זמן. יכולתי כבר ללכת את כל זה ברגל...

      דיזינגוף? - מעולה!  Here we are at the centre of town

        1/6/09 19:11:

      צטט: שרון* 2009-05-13 08:50:09


      מכיוון ש window shopping זה לא דבר שאני נוהגת לעשות, כשאני מחליטה לקנות אני קונה, מעבר לזה אין לי צורך להסתכל בבגדים מונחים על בובות ומכיוון שהמחירים של חנויות הכיכר לא מאפשרים לי לקנות אולי רק דיאט קולה בפיצוציה (יש שם?). לכן לא תמצאי אותי שם.

      לעומת זאת אני ודייהטסו הישנה שלי מנווטים באופן טבעי היישר לדיזינגוף. את הקניות שלי אני עורכת בסנטר ובמשולש אלנבי-קינג ג'ורג'-שנקין. אפילו מקנחת באידלסון 10 שבדיזינגוף בזמן האחרון יותר מתמיד (התמכרתי לעוגת גבינה שלהם, גם הפיסטוק מעולה).

      אין לי אשליות בקשר לכיכר אבל נהניתי מהפוסט.

      הולכת לחפש פוסטים קודמים שמתאימים למרחב המחייה שלי.

       

       

       

      איפה מרחב המחיה"הטבעי" שלך? הבלוג מתקדם מצפון לדרום כך שהשבוע יעלה חלקו הראשון של רחוב דיזנגוף. נשמע לי שיהיה לנו על מה לדבר אחר כך...

       

      רננה

       

        1/6/09 19:10:

      חן חן!

       

      רננה

        31/5/09 16:06:

      הי

      שמחתי לראות

      שיש אנשים היודעים מה מסתתר מאחורי השם עקיבא אריה
      אם צפית בתוכנית המרשימה של מודי וענת את יכולה להבין שהוכוח בין ההסטוריונים כבר הוכרע

       

      עקיבא אריה ויס הוא מיסד העיר העברית הראשונה    תל-אביב

       

      כעת כל שנותר (וזה לא מעט) הוא להביא זאת לידיעת הצבור

       

      אז תודה לך על פרסום הפוסט הציוני הלא פוסט ציוני שלך

       

      אמיר (אחד מניניו של עקיבא אריה ויס)

        13/5/09 08:50:


      מכיוון ש window shopping זה לא דבר שאני נוהגת לעשות, כשאני מחליטה לקנות אני קונה, מעבר לזה אין לי צורך להסתכל בבגדים מונחים על בובות ומכיוון שהמחירים של חנויות הכיכר לא מאפשרים לי לקנות אולי רק דיאט קולה בפיצוציה (יש שם?). לכן לא תמצאי אותי שם.

      לעומת זאת אני ודייהטסו הישנה שלי מנווטים באופן טבעי היישר לדיזינגוף. את הקניות שלי אני עורכת בסנטר ובמשולש אלנבי-קינג ג'ורג'-שנקין. אפילו מקנחת באידלסון 10 שבדיזינגוף בזמן האחרון יותר מתמיד (התמכרתי לעוגת גבינה שלהם, גם הפיסטוק מעולה).

      אין לי אשליות בקשר לכיכר אבל נהניתי מהפוסט.

      הולכת לחפש פוסטים קודמים שמתאימים למרחב המחייה שלי.

       

        13/5/09 01:16:


      תשמעי, יש לי הרבה מה להגיד בנושא. אבל פוסט כל כך ארוך והפונט כל כך קטן שכל מה שבא לי עכשיו זה לצלול למיטה.

      פרופיל

      רננה קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות

      קו 5 - מדריך עירוני לתל אביב