ביום ראשון האחרון הייתי בהופעה של להקת דפש מוד באיצטדיון ר"ג, הופעה שהייתה שכרון חושים עצום עבורי. נחשפתי ללהקה בשנת 2001 בזכות מי שהיה אז חברי הראשון, נסי, שנפטר לפני כשנה וחצי כשהוא בן שלושים ושתיים. יהי זכרו ברוך. דרכינו נפרדו אז לאחר מספר חודשים והלהקה נשארה עמוק בליבי - מתנה גדולה שקיבלתי ממנו. אני זוכרת שהתחלתי לרכוש את הדיסקים שלהם בזה אחר זה, ללכת לערבי דפש מוד שמארגן מועדון המעריצים וכו'... בשנת 2005 אפילו נסעתי לראות אותם בפראג הקרה עם בעלי האהוב שבקושי הכיר אותם והתלווה אליי. נסענו במסגרת חבילה שארגן מועדון המעריצים המפואר של הלהקה בארץ. חוויה גדולה מהחיים. ההופעה הייתה באולם כדורסל גדול וסגור כשבחוץ קור אימים ברמות שאנחנו לא מכירים פה בארץ. ההופעה בפראג הייתה ללא ספק מדהימה ועוצמתית, עמדתי די קרוב לבמה ולא הפסקתי להשתולל ולשיר. ביום ראשון האחרון הגעתי די עייפה לאיצטדיון אבל עם המון אנרגיות טובות והתרגשות. מצאתי את עצמי על קוצים בעבודה מהרגע שהגעתי, מייחלת לרגע בו תתחיל ההופעה. מקום העבודה שלי שוכן לא רחוק מהאיצטדיון ובשעות שלפני ההופעה מצאתי את עצמי מביטה כל שעה מהחלון לעבר האיצטדיון, סוקרת את תנועת האנשים שמתחילה לזרום למקום ומתמלאה באנרגיות חיוביות. אחרי המתנה של כמה שעות באיצטדיון, שחלפו די מהר, עלתה לבמה הלהקה שכל כך חיכיתי כבר לראות ולשמוע שוב. השתוללתי כמו שהרבה זמן כבר לא השתוללתי, קפצתי, שרתי, צעקתי והאדרנלין לא הפסיק לזרום. קשה להסביר את ההרגשה הזאת במילים אך אני מתארת לעצמי שחלקככם חוויתם אותה בצורה זו או אחרת בחייכם. אי אפשר ללכת לישון אח"כ מרב האושר והאדרנלין שזורם בגוף. שעתיים שלמות של שכרון חושים, טירוף ואנרגיות עוצמתיות. אני לא זוכרת מתי שעתיים עברו לי כל כך מהר. היו רגעים שהתבוננתי סביב, מנסה לעכל את כמות האנשים הגדולה והצוהלת שהייתה שם, תענוג צרוף ... יום שני- חזרה למציאות, חזרה לעבודה, לשגרה ... ובאוטו בדרך לעבודה הדיסק מנגן לו ואני שרה ונזכרת כמה כיף היה : )
|