0
-"תה בבקשה" אמרה וחייכה חיוך מרפרף אל המלצרית. -"אחרי כל כך הרבה חודשי התנתקות, זה ממש משמח אותי שהתחלנו להפגש שוב כל שבוע". אמרתי אני. -"טקס התה השבועי שלנו" אמרה בחיוך, כשצל חולף על פניה. אתה יודע איך זה. רומן חדש. התאהבות, וכל העולם מסביב כאילו נעלם. ועכשיו שגם הרומן הזה מאחורי..." -"אז אולי הגיע הזמן שתספרי הכל. בשבוע שעבר אמרת שעוד מוקדם מדי והבטחת שהפעם". היא ישבה שם מולי, כשרק שולחן בית הקפה הקטן מפריד בינינו, מתעלמת מרחש הרחוב הסואן שהתערבב עם האדים שעלו מן הכוס המהבילה. פניה התכרכמו והיא התחילה בהיסוס, שכל כך לא התאים לדמותה החזקה. אחזתי בידה, מיישיר אליה מבט מאשר, מחכה למוצא פיה. -"לא תיארתי.. חשבתי ש.. הוא אמר בכלל.. אני לא הבנתי.." קטעי משפטים לא קשורים שטפו מפיה. מילים שחיכו שם כדי להשתחרר ולהקל עליה ממסעה. היא עצרה. סידרה מילותיה בסדר הגיוני, לקחה עוד לגימה מהתה המהביל, והתחילה מחדש. "הההתחלה היתה מדהימה.. אחרי החוויה הנוראה עם אודי, הרגשתי שסוף סוף אני זוכה לחוויה מתקנת. שיחות הטלפון הארוכות לתוך הלילה, בתי הקפה הקטנים, המגע שלו, הכל. לראשונה מזה זמן רב הרגשתי מוגנת". -"עכשיו אני מבין למה ניתקת את הקשר". -" כן, אני מצטערת. הייתי מלאה בו. גומעת את כל הטוב שבו, מנצלת כל רגע אפשרי. אחרי חודשיים כשהציע שנעבור לגור ביחד לא היה דבר טבעי יותר מזה. אתה חייב לראות את הדירה שלו. כאילו שאני עיצבתי אותה. ההתאמה היתה פשוט מושלמת. אתה מכיר את ההרגשה כשאתה יודע שמצאת את האחד? בעצם אתה לא. אתה הרווק הנצחי, אבל לא משנה, ככה אני הרגשתי. "אחרי שבוע אצלו בדירה הרגשתי כאילו אנחנו גרים ביחד מאז ומתמיד. העבר כאילו נמחק, והמציאות החדשה שלי נראה כאילו אני כבר שנים חלק ממנה. אבל אז משהו התחיל להציק לי. לא ידעתי לשים את האצבע על מה בדיוק, אבל משהו היה שם. בהתחלה חשבתי שאני ישנה לבד במיטה לפעמים. החלום הזה, או מה שחשבתי שהיה חלום, היה חוזר מדי פעם. קמתי בבוקר, אל פניו השלוות ושערו הסתור, רק כדי לגלות שאותו חלום עיקש חזר על עצמו שוב. ייחסתי את זה לחרדת הנטישה שלי בגלל אודי, והמשכתי הלאה, לא מבינה איך חלום יכול להרגיש כל כך אמיתי. "באחד הלילות, הייתי מוכנה להישבע שאני ערה ושהמיטה בצד שלו ריקה. העייפות השתלטה עלי, ושוב שקעתי בשינה, מקיצה בבוקר, רק כדי לגלות אותו שוכב לידי בעיניים פקוחות, ומחייך אלי את החיוך המקסים שלו. "ככה זה נמשך, עד שלילה אחד שוב התעוררתי. הפעם התיישבתי במיט וערה לחלוטין הבנתי שכל החלומות שלי היו מציאות. מדי מספר לילות הוא עוזב את המיטה שלנו ונעלם. הבית היה שקט. קראתי בשמו, והוא לא ענה. חיפשתי אותו בכל הבית רק כדי לחזור למיטה, שונאת את ההיא שידעתי בוודאות שהוא הולך אליה. נרדמתי לפני שהוא הגיע אל תוך שינה טרופה של סיוטים, ובבוקר כשקמתי וראיתי אותו לידי, כל כך שליו ויפה, החלטתי, לפי שעה, להדחיק, כדי לא להתעורר מהחלום שהיה עוד לא מזמן כל כך קסום. -"הכל בסדר?" שאלה המלצרית והמשיכה לדרכה מבלי לחכות לתשובה. -"זה מה שגם אני רציתי לשאול" אמרתי, מביט אליה. -"אל תפריע. אני בשוונג. איפה הייתי? כן. זה הרס אותי. הלילות בלעדיו, חוסר הידיעה. הידיעה הברורה שיש אחרת. בסופו של דבר, החלטתי לבדוק. לילה אחר לילה נשארתי ערה, עושה עצמי ישנה, ומחכה. עד שלילה אחד, חשתי את תנועותיו הבודקות במיטה, את גופו הנעלם מבין הסדינים, שומעת את מכנסי הג'ינס המטפסים במעלה רגליו, נעליו, צעדיו, ואיוושת הדלת הנסגרת. "קמתי, ותוך שניות הייתי בחוץ, עוקבת אחר צלילתו המתרחקת. השתדלתי להישאר בין הצללים, מחכה לרגע שבו יעלה אל דירתה. אבל הוא. הוא לא עלה לשום דירה. תחת זאת צעד אל מתחם הפאבים הסמוך וחיכה. היא יצאה לבדה. הוא אחריה, ואני אחריו. כשפנו לרחוב הסמוך, כנראה צימצם אליה את המרחק. החשתי את צעדי כדי לא לאבד אותם, עוצרת רק בקושי סמוך לפינת הרחוב. "חשבתי שאני שוב בתוך חלום. לא בטוחה אם אני ערה או לא. מסרבת לקלוט את מה שאני רואה. הוא עמד שם. גופתה המרוטשת מונחת לרגליו, והוא מנגב את להב הסכין בחולצתה". הרגשתי שהדם אוזל מפני. אני הוזה? היא צוחקת עלי? זה אמיתי? זו בסך הכל היתה אמורה להיות פגישה על כוס תה. פניה אומרות כולן שהכל אמת. המחשבות החלו להתרוצץ במוחי. רוצח. אישה. פאב. לילות. המכה היתה חדה וכואבת. הסתכלתי עליה ולא הייתי צריך לשאול. -"כן" היא אמרה חרש "אני הייתי חברתו של הרוצח הסדרתי. זה שהמשטרה מחפשת ולא מוצאת". שתיקה. היא נותנת למידע לחלחל אל מוחי. מחכה שאחזור להיות אתה כאן ועכשיו. -"מה עשית?" שאלתי חיוור ומגמגם. "מה יכולתי לעשות? ברחתי משם בריצה. יודעת שאני צריכה להגיע לבית לפניו. אסור שידע שאני יודעת. לא בטוחה אם ראה אותי או לא. "נקישת המפתח בדלת. אני מנסה להרגיע את הנשימה כדי שלא ירגיש. המיטה מתמלאת שוב, ובתוך שניות מתמלא החדר בקול נשימותיו השלוות. הימים הבאים היו מטורפים. אם אשאר, אני חברתו של רוצח, ואם ארצה לעזוב, אולי אהיה הבאה בתור. מה עושים? כל מגע שלו, כל מעשה אהבה שלו, הכל שטוף בדם, ואני, מפוחדת פן ידע, ממשיכה כאילו כלום, מחפשת את המוצא". השתיקה חזרה אל השולחן. לא רציתי לשאול כלום. מחכה שתמשיך. נותן לה את הזמן. זה צריך לבוא ממנה. היא לגמה לגימה אחרונה מהתה המתקרר. הסתכלה אל נקודה לא ברורה בחלל ושתקה. אחרי זמן שנראה כמו נצח, הסתכלה על שעונה, חייכה נעמדה, ולקחה את תיקה הגדול. -"טוב, אני חייבת לזוז. שבוע הבא באותו מקום ואותה שעה?" -"אבל...מה?. אבל איך?" גמגמתי מופתע -"אה. כמעט שכחתי", אמרה ושלחה ידה אל התיק "הבאתי לכלב שלך עוד שאריות". |