חלק א'

עוד כמה דקות הוא יגיע.

היא פרשה מפה צחורה על השולחן והדליקה שני נרות אדומים בפמוטים הגדולים

שנשארו מהחתונה.

לבשה את התחתונים השקופים שקנה לה, וששנאה כל כך

הזליפה מעט בושם על הצוואר, החזה ומפתח ירכיה

הוא אוהב שהיא מריחה טוב

על גופה החליקה את השמלה השחורה הקטנה ונעלה את נעלי העקב האדומות

הטיבה את שערה והעיפה מבט על החדר

הורידה את הסיר מהאש, והציבה אותו במרכז השולחן.

וחיכתה שלוש שעות ארוכות לבואו.

******

"מה זה הזוועה הזאת? זה קשה כמו אבן"

הוא הדף מעליו את הצלחת וקם מהשולחן

"אבל ביקשת צלי"

"זה לא צלי, זה זבל. זה הזבל שלמדת מאמא שלך. פלא שאבא שלך מת צעיר?"

היא הרגישה את הדמעות מציפות את עיניה

"את שוב בוכה? אין לי כוח לסצנות האלה. תלמדי להכין אוכל נורמלי לבעלך"

לרגע עצר והיא קיוותה להבחין בחמלה בקולו.

"טוב, אין לי כוח עכשיו. אני צריך לקפוץ לקובי לעזור לו במשהו."

"עכשיו? עוד מעט 12 בלילה, ולא גמרת לאכול מהצלחת."

"טוב, די אמרתי, די! אני חוזר עוד שעה"

"כל יום אתה צריך לעזור לקובי? תגיד, אתה חושב שאני מטומטמת?"

הוא הסתובב אליה והביט בה בשנאה

"תגידי, את מחפשת לחטוף?"

היא שתקה מיד

הרגישה איך הרעד משתלט עליה

לא לתת לו תירוץ, לא לבכות

ראתה את שפתיו מתפתלות בחיוך לעגני

"מה קרה מותק? קר לך?

לא כדאי לך להתחיל איתי היום, גם ככה עצבנת אותי מספיק"

"מה? מה את בורחת כמו איזה חתולה?"

החל מתקרב אליה בתנועה מאיימת

מרוב בהלה נתקלה בשולחן האוכל

צלחת הצלי ביחד עם הסיר נפלו על הרצפה ברעש מחריד

הוא הביט בשלולית החומה העכורה שהתפשטה על הרצפה

לא אמר מילה

המחשבות התרוצצו במוחה כמו שדונים

מה יקרה עכשיו? למה הוא לא אומר שום דבר?

הביט בכתם החום הקטן על מכנסיו הלבנים

ואמר בקול שקט

"עכשיו תלקקי הכל, עד שאני חוזר. ואני בינתיים ידבר עם קובי

איזה עונש ניתן לך. חכי, חכי שאני יחזור"

הסתובב יצא מהדלת וסגר אותה בטריקה שהדהדה בכל הבית

היא התיישבה על הרצפה, ליד השלולית החומה

והרגישה איך האימה משתקת את כל גופה.