חוויות
כל הזכויות שמורות לרונית בורשט
פוסטים פופולאריים
-
לחישה
30/8/09 | 1981 צפיות
-
אישה פרדס
13/4/08 | 1241 צפיות
-
דברים שסיפרתי ללואיס
1/4/08 | 1492 צפיות
-
תובנות של ילד
31/3/08 | 1290 צפיות
-
סלט חם וחביתה רטובה (אם לא תאכלי יבוא שוטר)
17/4/08 | 2025 צפיות
-
לאמא של נח נגמר הכח (וגם קצת הסבלנות)
12/8/08 | 1773 צפיות
פוסטים אחרונים
- לחישה 30/8/09
- הפרחים של שרה 13/5/09
- לאמא של נח נגמר הכח (וגם קצת הסבלנות) 12/8/08
- סלט חם וחביתה רטובה (אם לא תאכלי יבוא שוטר) 17/4/08
- אישה פרדס 13/4/08
- דברים שסיפרתי ללואיס 1/4/08
הפרחים של שרה
שרה גרה ברחוב שלנו, בבית מס' 13 א'. היא הייתה אישה זקנה, הכי זקנה שהכרתי. היה לה שיער לבן-לבן, אסוף בפקעת, ופנים עצובות ,חרושות קמטים. היא התהלכה כפופה מעט וצלעה ברגלה הימנית. שמעתי את אמא מספרת, שהבן שלה נהרג במלחמה, ובעלה מת שנה לאחר מכן מצער. שאלתי את אמא באיזו מלחמה הבן של שרה נהרג, והיא ענתה לי, חסרת סבלנות "במלחמה! מה זה משנה באיזו"?!
שרה עבדה כאחות בקופת החולים. בכל פעם כששרה הייתה חוזרת מהעבודה, לבושה בחלוק אחיות לבן ונעולה נעליים לבנות, היינו, הילדים, הולכים אחריה בשקט-בשקט, מחקים את הליכתה הכפופה והצולעת, וצוחקים. שרה הייתה מפנה מבטה אלינו, מתבוננת בנו בפנים עצובות.
באותם ימים, הייתי אלופת הטיפוס ברחוב שלנו. אולי אפילו בכל השכונה. לא היה עץ, גגון או סככה, שלא טיפסתי עליהם לפחות פעם אחת. אמא קראה לי קוף, ואמרה שבטעות נולדתי ילדה. ואם אמשיך לטפס ככה, היא תמסור אותי לגן החיות. שם יש הרבה עצים שאוכל לטפס עליהם.
בחצר הסמוכה לבית מס' 13 א', הבית בו התגוררה שרה, עמד מבנה בטון גבוה, בו היו מאוכסנים בלוני הגז של דיירי הבניין. על קיר המבנה הייתה קבועה אדנית פלסטיק לבנה, ובה פרחים ורודים ששרה שתלה. באחד הימים עשיתי שְׁוִיץ, כמו שאמא שלי אומרת, ואמרתי לחברים שלי לרחוב, שיבחרו כל מקום, גם הכי גבוה, ואטפס עליו. "המבנה של בלוני הגז" קבעו פה אחד "נראה אותך"! "קלי קלות" עניתי מחייכת בבטחון. נגשתי אל המבנה והתחלתי לטפס. תחילה הנחתי את רגלי השמאלית על חומת האבנים הנמוכה, שהייתה צמודה לגב המבנה. בידי השמאלית אחזתי בגדר המתכת, שהייתה קבועה מעל חומת האבנים, ואת ידי הימנית הנחתי על גג המבנה. "זה עדיין גבוה מאוד" אמרתי לעצמי. "אולי אטפס תחילה על האדנית הלבנה, ומשם...כמעט הגעתי..." ט ר ח ! האדנית שהייתה מחוברת בשני ברגים רופפים לקיר המבנה, לא עמדה בעומס. היא התנפצה בקול על הרצפה. האדמה והפרחים שהיו בה, התפזרו לכל עבר. שכבתי על הרצפה לצדה, אוחזת בחוזקה בצלעותיי "איה, איה, כואב"! הבטתי מעלה, אל חלון ביתה של שרה. שרה עמדה שם. "את בסדר מיידלע"? שאלה "בואי, בואי, עלי אלי, אני אטפל בפצע". קמתי באטיות מן הרצפה, רגל אחר רגל. עליתי לדירתה של שרה בקומה השניה. שרה כבר עמדה בפתח הדלת. היא הובילה אותי אל סלון ביתה. "שבי כאן, אני כבר באה" אמרה, וחזרה כעבור מספר שניות עם בקבוקון זכוכית ובתוכו נוזל ורדרד וצמר גפן. "הרימי, הרימי את החולצה מיידלע, אל תתביישי". הרמתי, חושפת את צלעותיי השרוטות. "צוּ, צוּ, צוּ" צקצקה שרה בלשונה "כואב, אני יודעת, אבל זה יעבור". שרה פתחה את הבקבוק עם הנוזל הורדרד, טבלה בו פיסת צמר גפן ומשחה את הפצע. "שורף" צעקתי "שורף"! שרה התכופפה אלי, כפופה יותר מתמיד, ונשפה על הפצע שוב ושוב. "שורף פחות"? שאלה. "כן" הנהנתי בראשי. "יופי" אמרה, "את ילדה גיבורה". שרה סגרה את הבקבוק עם הנוזל הורדרד, נטלה אותו בידה האחת ואת צמר הגפן בידה השניה, והחזירה אותם למקומם. אחר כך נכנסה למטבח, ויצאה ממנו עם צלחת עוגיות. "קחי עוגיה מיידלע" אמרה, "אפיתי אותן היום". הבטתי בה מתקשה לעצור את פרץ הדמעות. "אני מצטערת" אמרתי, "אני כל כך מצטערת". "לא נורא מיידלע" השיבה, "זו רק אדנית. אתלה אחרת". "לא, לא זה" אמרתי. "אז מה"? שאלה שרה. "לא חשוב" השבתי והרכנתי את ראשי. "זה בסדר, מיידלע, זה בסדר" אמרה וחייכה אלי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את שרה מחייכת. "אני צריכה כבר ללכת" אמרתי. שרה ליוותה אותי אל הדלת. "שלום מיידלע, הזהרי במדרגות". הנהנתי בראשי. שרה נותרה לעמוד בפתח הבית. בידה השמאלית אחזה בידית הדלת ובידה הימנית נופפה לי לשלום. מתבוננת בי עד אשר נעלמתי מעיניה.
חודשיים אחרי, אמא סיפרה לי ששרה מתה יומיים קודם לכן ושלמחרת הייתה ההלוויה. "אבל היא לא הספיקה לתלות אדנית חדשה" אמרתי בדמעות. "לתלות מה"? שאלה אמא, "אדנית" השבתי, "אדנית"! "מה אדנית עכשיו"? שאלה, "על מה את מקשקשת"?!
שבוע לאחר מכן, הכרחתי את אבא להתקין אדנית בקיר המבנה של בלוני הגז. את האדנית שאבא תלה מלאתי באדמה ושתלתי בה פרחים ורודים - בדיוק כמו הפרחים של שרה.
|
תגובות אחרונות
-
שקל תשעים
בתגובה על לחישה
-
bobi33
בתגובה על סלט חם וחביתה רטובה (אם לא תאכלי יבוא שוטר)
-
יעל74
בתגובה על True Colors - Cyndi Lauper
-
אלעזר.פ.
בתגובה על Say Cheese
-
אלעזר.פ.
בתגובה על תובנות של ילד
-
יואב רם
בתגובה על שחור-לבן בצבעים
תגובות (64)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
דמעות בעיניים - ריגש אותי מאד - תודה תמרה 1001
את נהדרת.
וגם מספרת בצורה מעוררת התפעלות.
ראיתי את הסצנה מולי עם המוסיקה והכל..
נהניתי והתרגשתי..
יהי זכרה של שרה ברוך
אסף
מאד מרגש ונוגע ללב. השכול הקשה מנשוא והזקנה...
לפחות בזקנה ניתן להנות מהדרך עד המוות ואילו השכול קוטע את החיים בצורה לא צפויה ומשליך על כל הקרובים, מוסיף עוד נדבך כבד לחיים.
מאד יפה.
מזכיר הרבה תמונות ילדות.
קבלי כוכב.
תודה רבה, שחר.
לתגובה שכזו ציפיתי, המבקרת את הכתוב.
דברים שאוכל להשכיל מהם.
לקחתי את דבריך לתשומת לבי.
תודה.
תודה רבה, עוגית :)אהבתי את הסיפור.
אבל... כשאני כותב (נדיר אבל קורה) עוזר לי יותר לדעת את ה"מה"...
אז...
ציירת דמויות במעט מילים, אפילו דמות האם מצטיירת כברורה.
התוכן נוגע ללב... אפילו צובט.
ישנה (אצלי ) תחושת המשכיות מעבר לסיום הסיפור, תחושה שהסיפור הוא ארוע מכונן בדמות.
ומה לא אהבתי (שואל האגו המעניש)(בהנחה שאת שותפה סמויה לנטייה שלי לביקורת עצמית)...
הדמויות סטרואוטיפיות... שרה היא דמות טרגית טיפוסית (אגב, מאד מזכירה סיפור של פוצ'ו- "חבורת מתושלח")... הילדה היא כמעט טיפוסית (חוץ מהטיפוס על הקירות והאדניות)...
מקווה שאינך נפגעת מהחרות שלקחתי לעצמי באשר לביקורת. נובע מכך שאני חדש באתר, לא יודע מה מקובל, וכרגיל פותר זאת על ידי התנהגות כפי שהייתי רוצה שיתנהגו כלפי.
אולי תסכימי להדריך אותי כיצד נכנסים לצורך הגהה ועימוד לסיפור שכבר שמתי באתר. הכל הפך להיות דחוס בצורה לא נעימה לקריאה.
למיקןד- מזכיר שאהבתי את הסיפור.
לכשיהיה לי שקט בראש אחפש אצלך עוד.
תודה
שחר
העונג כולו שלי.
תודה רבה יעקב :)
היה תענוג אמיתי לקרוא את זה.
תודה רבה יואב :)
אהבתי ממש יפה
תודה רבה אינגלע!
:)
סיפור רגיש ומרגיש,
"מיידלע" של שרה...
תודה תודה! :)יפה יפה
:)
כמה חיוכים העלית בי עכשיו..:)
תודה רבה!
*
כמה רגש אספת ממני,
אהבתי לאהוב,
טיפוס,
וואוו
תודה רבה ברוך :)אין כח רב יותר בעולם כולו, מכחה של דמעה.
תודה רבה קובי יקירי.
נהנתי לקרוא
:-)
תודה :)
כוכבת
(זה נדמה לי, או שהוו'ים ירוקים?:) )
מבטיחה שיהיו עוד, בהקדם האפשרי.
בן ואפרת,
תודה, תודה, תודה! :)
אווווווווווווף
נווווווווווו
עוווווווווווד
טוב נו
לא חייבים
יפה כתבת..
סיפור ילדותך בכמה משפטים.
תודה שהגבת, תודה ששיתפת.
תודה רבה זוריק.יפה ונוגע כתבת את פיסת הזכרון,
לנו היה את פוליצ'י עגלון זקן עם שני סוסי עבודה,
היינו נתלים על עגלתו הרעועה, כשהיה חוזר מאוחר בערב אל האורווה בלב החולות ונסים כשהיה עוצרה ונפנה אלינו בצעקות רמות,
אותנו אז משום מה הצחיקו הדברים.
יום אחד נפטר פוליצ'י והתמונה שנחרתה לי בראש היא שני הסוסים שעמדו שם באורווה עוד זמן רב כאילו מחכים...
באחת החזרת אותי אחור.
מקסים ונוגע ללב!
תודה רבה יעל :)
איזה סיפורררר
אתה מוזמן לשוב ולנסות אותו ביתר שעות היממה..
תודה רבה.
תודה רבה.
סיפור מקסים ונוגע לשעת צהריים...:-)
D
*
זהו, שלא.
אמא אמרה לי שלא אוכלים עוגיות לפני ארוחת הערב, זה מקלקל את התיאבון.
אם בטיסה במחלקה ראשונה או אחרונה..
אם לאוקספורד, לקאן או שם..
העיקר שאתגר ישב לצידי במטוס.
גם יחף זה טוב.
אז אכלת את העוגייה של שרה בסוף, או לא?
יוני
היי,
לאחר הסיפור למעלה, קבלי שידרוג למחלקה ראשונה בטיסה לאוקספורד לקתדרה של לואיס...
>
ובכלל, אם תמשכי בכיוון הזה, אתגר (קרת) יתלה את נעלי האדידיס שלו...
המרענן הרישמי
מי זו השחורדינית עם הפוני?
רק אם עולות משם קריאות" פוצ' פוצ' פוצ' "לו רק נהגתי אחרת לפני כן..
תודה רבה יקירי, ריגשת אותי.
והיזהר כשאתה מטפס.. כן? :)
שבת שלום.
ג'ינג'ר יקירה,
תודה רבה!
זכרונות ילדות
לעולם אשא אותם איתי.
תודה רבה-רבה ראובן.
גיורא, כמה שצחקתי עכשיו..
מקווה שהנפט לא נכנס לה לעיניים :)
"עטור מצחך זהב שחור" הוא אחד משירי האהבה היפים, אם לא היפה ביותר בזמר העברי.
אמנם אברהם חלפי כתב את השיר על אהובת לבו, שחורת השיער. אך אם נחטא וניתן למילים פרשנות מודרנית, נוכל למצוא בשיר -
שחורדינית עם פוני.
תודה רבה שי,
אתה מוזמן לשוב לבקר.
והפעם, הישאר לזמן ארוך יותר.
אני חושבת שאני יודעת, באיזה בית אבות היא השתכנה.
תמיד התגודדו בפתחו עשרות חתולים.
עובדי בית האבות ניסו לגרשם בכל דרך, ללא הועיל.
הם תמיד שבו לשם, בעשרות.
היתכן?
תודה אברי,
תודה רבה!איש אינו אוהב..
מוזמנת לקרוא דיאלוג שכתבתי בנושא - http://cafe.themarker.com/view.php?t=372131
תודה.
מרגש, מרתק, נוגע בדיוק בנקודות החשובות.
כתוב היטב! כל כך!
ניסיתי לטפס עצמי על המבנה...
שבת שלום
מקסים
זכרונות ילדות
כתבת מרגש.
יהי זכרה ברוך.
כשהייתי קטן, קטן שאלתי את: אמאש'לי:
"מה זה זהב שחור"
"נפט" אמרה בפסקנות
וללא סבלנות
טוב ,
חזרתי לחדרי והקשבתי שוב ושוב לשיר:
"עטור מצחך זהב שחור" של אריק איינשטין
ניסתי לדמיין את הנפט העוטף הנוזל
ניסיתי להבין...
5 דקות סוחפות של טיול בבניין 13 א'.
הייתי שם..
לנו היתה את פוצקן, שהיתה מאכילה חתולים. פרחים ורודים באדנית לא היו לה.
היא לא מתה, היא פשוט עברה לבית אבות, ולא חזרה משם.
פשוט נוגע...
אוף. שונאת מוות.