שרה גרה ברחוב שלנו, בבית מס' 13 א'. היא הייתה אישה זקנה, הכי זקנה שהכרתי. היה לה שיער לבן-לבן, אסוף בפקעת, ופנים עצובות ,חרושות קמטים. היא התהלכה כפופה מעט וצלעה ברגלה הימנית.

שמעתי את אמא מספרת, שהבן שלה נהרג במלחמה, ובעלה מת שנה לאחר מכן מצער.

שאלתי את אמא באיזו מלחמה הבן של שרה נהרג, והיא ענתה לי, חסרת סבלנות "במלחמה! מה זה משנה באיזו"?!

שרה עבדה כאחות בקופת החולים. בכל פעם כששרה הייתה חוזרת מהעבודה, לבושה בחלוק אחיות לבן ונעולה נעליים לבנות, היינו, הילדים, הולכים אחריה בשקט-בשקט, מחקים את הליכתה הכפופה והצולעת, וצוחקים.

שרה הייתה מפנה מבטה אלינו, מתבוננת בנו בפנים עצובות.

באותם ימים, הייתי אלופת הטיפוס ברחוב שלנו. אולי אפילו בכל השכונה. לא היה עץ, גגון או סככה, שלא טיפסתי עליהם לפחות פעם אחת. אמא קראה לי קוף, ואמרה שבטעות נולדתי ילדה. ואם אמשיך לטפס ככה, היא תמסור אותי לגן החיות. שם יש הרבה עצים שאוכל לטפס עליהם.

בחצר הסמוכה לבית מס' 13 א', הבית בו התגוררה שרה, עמד מבנה בטון גבוה, בו היו מאוכסנים בלוני הגז של דיירי הבניין. על קיר המבנה הייתה קבועה אדנית פלסטיק לבנה, ובה פרחים ורודים ששרה שתלה.

באחד הימים עשיתי שְׁוִיץ, כמו שאמא שלי אומרת, ואמרתי לחברים שלי לרחוב, שיבחרו כל מקום, גם הכי גבוה, ואטפס עליו.

"המבנה של בלוני הגז" קבעו פה אחד "נראה אותך"!

"קלי קלות" עניתי מחייכת בבטחון.

נגשתי אל המבנה והתחלתי לטפס. תחילה הנחתי את רגלי השמאלית על חומת האבנים הנמוכה, שהייתה צמודה לגב המבנה. בידי השמאלית אחזתי בגדר המתכת, שהייתה קבועה מעל חומת האבנים, ואת ידי הימנית הנחתי על גג המבנה.

"זה עדיין גבוה מאוד" אמרתי לעצמי. "אולי אטפס תחילה על האדנית הלבנה, ומשם...כמעט הגעתי..."

ט ר ח !

האדנית שהייתה מחוברת בשני ברגים רופפים לקיר המבנה, לא עמדה בעומס. היא התנפצה בקול על הרצפה. האדמה והפרחים שהיו בה, התפזרו לכל עבר. שכבתי על הרצפה לצדה, אוחזת בחוזקה בצלעותיי "איה, איה, כואב"!

הבטתי מעלה, אל חלון ביתה של שרה. שרה עמדה שם.

"את בסדר מיידלע"? שאלה "בואי, בואי, עלי אלי, אני אטפל בפצע".

קמתי באטיות מן הרצפה, רגל אחר רגל. עליתי לדירתה של שרה בקומה השניה. שרה כבר עמדה בפתח הדלת. היא הובילה אותי אל סלון ביתה.

"שבי כאן, אני כבר באה" אמרה, וחזרה כעבור מספר שניות עם בקבוקון זכוכית ובתוכו נוזל ורדרד וצמר גפן. 

"הרימי, הרימי את החולצה מיידלע, אל תתביישי".

הרמתי, חושפת את צלעותיי השרוטות.

"צוּ, צוּ, צוּ" צקצקה שרה בלשונה "כואב, אני יודעת, אבל זה יעבור".

שרה פתחה את הבקבוק עם הנוזל הורדרד, טבלה בו פיסת צמר גפן ומשחה את הפצע.

"שורף" צעקתי "שורף"!

שרה התכופפה אלי, כפופה יותר מתמיד, ונשפה על הפצע שוב ושוב.

"שורף פחות"? שאלה.

"כן" הנהנתי בראשי.

"יופי" אמרה, "את ילדה גיבורה".

שרה סגרה את הבקבוק עם הנוזל הורדרד, נטלה אותו בידה האחת ואת צמר הגפן בידה השניה, והחזירה אותם למקומם. אחר כך נכנסה למטבח, ויצאה ממנו עם צלחת עוגיות.

"קחי עוגיה מיידלע" אמרה, "אפיתי אותן היום".

הבטתי בה מתקשה לעצור את פרץ הדמעות.

"אני מצטערת" אמרתי, "אני כל כך מצטערת".

 "לא נורא מיידלע" השיבה, "זו רק אדנית. אתלה אחרת".

"לא, לא זה" אמרתי.

 "אז מה"? שאלה שרה.

"לא חשוב" השבתי והרכנתי את ראשי.

"זה בסדר, מיידלע, זה בסדר" אמרה וחייכה אלי.

זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את שרה מחייכת.

"אני צריכה כבר ללכת" אמרתי.

שרה ליוותה אותי אל הדלת.

"שלום מיידלע, הזהרי במדרגות".

הנהנתי בראשי. שרה נותרה לעמוד בפתח הבית. בידה השמאלית אחזה בידית הדלת ובידה הימנית נופפה לי לשלום. מתבוננת בי עד אשר נעלמתי מעיניה.

חודשיים אחרי, אמא סיפרה לי ששרה מתה יומיים קודם לכן ושלמחרת הייתה ההלוויה.

"אבל היא לא הספיקה לתלות אדנית חדשה" אמרתי בדמעות.

"לתלות מה"? שאלה אמא,

"אדנית" השבתי, "אדנית"!

"מה אדנית עכשיו"? שאלה, "על מה את מקשקשת"?!

שבוע לאחר מכן, הכרחתי את אבא להתקין אדנית בקיר המבנה של בלוני הגז. את האדנית שאבא תלה מלאתי באדמה ושתלתי בה פרחים ורודים - בדיוק כמו הפרחים של שרה.