התקשרתי בוכה לאמא שלי והודעתי לה שאנחנו עוברים לגור איתם. כשהיא שאלה למה, אמרתי לה שאין לי מקום יותר בבית כי הכל מלא בכביסה..וגם לא נשאר לנו מה ללבוש תכף... הייתי עושה קניות של בגדים אבל כרטיס האשראי בכיס של אחד המכנסיים שנעלמו בערימות הכביסה הענקיות שמאיימות להרוס לי את החיים.

אמא פתרה את זה במשפט אחד - תעשי כביסה!

אין צורך לספר שזה עדיין לא שכנע אותי וכשמשהו מפריע לי מול העיניים אני זזה.. יצאתי מהבית.

להפתעתי הרבה כשחזרתי זה עוד היה שם.

פתחתי את העיתון וראיתי משהו משובב לה! שירות כביסה שבאים ולוקחים לך את הבגדים מהבית, מכבסים, מקפלים מגהצים ומחזירים כמו חדש. נפלא!!!

"מכבסה שלום" ענתה לי אישה עייפה מהצד השני, "שלום!! כמה עולה השירות הזה שאתם מציעים פה בעיתון?" קפצתי עליה מאושרת בלי פרופורציות בכלל.

"ארבע שקל למכנס ושלוש שקל לחולצה" היא השיבה בחוסר סבלנות (נשים..)

הבטתי סביבי, ערימת הכביסה הענקית מכסה כמעט את כל הדירה, וחונקת אותי מחוסר חמצן בחדר וצפיפות נוראית, יש פה יותר מידי בגדים.... "תגידי, אתם עושים הנחה אם אני שולחת בסיטונאות?" שאלתי. היא נתקה.

אם לא הייתה לי כל כך הרבה כביסה לעשות הייתי הולכת לשם ומלמדת אותה נימוסים והלכות, אבל למי יש זמן לזה עכשיו...

התקשרתי שוב לאמא, שמתי לב שכשיש לפני משימה שאני מפחדת לעשות אני נוטה למשוך את הזמן בטלפונים.

אני - היי אמא, מה העיניינים?

אמא - בסדר, העיניינים נפלא מותק, דיברנו לפני שעה.

אני - איך את מרגישה אמא?

אמא - בסדר גמור, ואת?

אני - בסדר...(שותקת לרגע) אז מה ככה?

אמא - (שותקת לרגע) הכל בסדר...מה ככה אצלך? (זורמת...)

אני - וואלה, ומה חוץ מזה?

אמא - חוץ מזה סבבה, ומה חוץ מזה אצלך (היא מתחילה לאבד סבלנות)

אני - הכל בסדר, באמת, אז מה אמא? מה חדש?

אמא - תגידי, את מוכנה להגיד לי מה יש לך? אין חדש, דיברנו לפני שעה, הכל בסדר, הכל נפלא, גם חוץ מזה הכל בסדר, גם אצלי, גם אצלך, אולי תגיעי לעיניין?

אני - טוב, החלטתי לעשות את הכביסה, אבל יש פה ממש הרבה, איך אני יוצאת מזה? (קיוויתי שהיא תגיד תביאי אליי, אני אכבס)

אמא - איך את יוצאת מזה? קודם כל את מחליטה שאת לא יוצאת! לא יוצאת מהבית! עד שזה נגמר! ודבר ראשון - מיון!

אני - מיון? מה? מה קרה? מי חולה? למה מיון?

אמא - לא חדר מיון. מיון כביסה.

אני - אה...זה קל. מכנסיים ימינה, חולצות שמאלה.

אמא - לא לא!! למיין, צבעוני לחוד, לבן לחוד, שחור לחוד, בגדים של התינוק לחוד, מצעים ומגבות לחוד....

אני - נו ואז מה?

אמא - את מכניסה כל חבילה למכונה בנפרד, מכונה אחת לשחור, אחת ללבן אחת לצבעוני

אני - את מתכוונת שלוש חבילות מכל סוג (מקווה שוב שהיא תבין את הרמז) היא לא מבינה.

אמא - יהיה בסדר, יש שמש טובה היום את תסיימי את זה מהר. כמה שעות ויש לכם שוב דירה, בגדים וכרטיס אשראי.

אני - טוב אמא, תודה. אז מה ככה? הכל בסדר?

אמא - (בעצבים) את יכולה לשבת עוד שעות בטלפון וזה לא יעלים את הכביסה. ביי.

אני - ביי.

מתחילה למיין.

ממיינת ממיינת ממיינת. נחה. ממיינת ממיינת ממיינת. נחה.. ממיינת. זהו. חבילה של בגדים שחורים בדרך למכונה.

פויי יש לי ארבעים דקות לנוח, ארבעים דקות שעברו ממש מהר, מעבירה מהמכונה לחבל ושוב סוחבת למכונה חבילה של בגדים לבנים. שוב ארבעים דקות לנוח ושוב מורידה מהחבל ותולה מכונה חדשה ומכונה חדשה נכנסת...וזה חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב.

נגמרה הכביסה.

מותשת. נכנסת לקפה לחפש מנוחה, מישהו בצאט שואל אותי מה אני עושה בחיים. "אני?" עניתי "אני עושה כביסה!"