"דיברת עם תומר?" ככה היא שואלת אותי מעברו של השני של האוקיאנוס. "לא" אני משיבה בעייפות של בוקר. "את יודעת שיש לי עבודה בשבילך רק עד ה-15 ליוני" היא מוסרת לי את האינפורמציה בפעם השישית, "דברי איתו שיכניס אותך לפרויקט החדש, שם תהיה עבודה לפחות לכמה חודשים". "יהיה בסדר" אני משיבה בשלווה, אבל לא נראה שזה מרגיע אותה.

אחרי כמעט שנה של חששות ודאגות החלטתי שהיה לי מספיק, אני עוברת למושב האחורי. אין לי כוונה לעשות אפילו את הצעד הקטן ביותר על מנת לשמור על מקום העבודה שלי, אני מפסיקה לאלתר את ההכנות ליום של גשם וללא צל של ספק אין סיכוי שאני אביא ילד שיצטרף לגיוס ההייטק-בום. את הילד שלי אני אביא מתוך אהבה, או בגלל שהקוביות הורו לי.

לאחרונה יש לי צורך עז להשתגע. בא לי להיות זאת שיגידו עליה "וואלה, זאת ירדה מהפסים", זאת שירכלו עליה במקום העבודה לשעבר עם סיפורים שלא ברור כבר אם הם מציאות או דמיון. התחלתי להכין רשימה של הדברים שאני רוצה לעשות והיא מתארכת מיום ליום. הייתי מפרטת מה כתוב בה, אבל הגעתי למסקנה שאני צריכה להפסיק לדבר על מה שאני רוצה ולהתחיל לעשות את מה שאני רוצה. התחלתי. בשעה טובה יצאתי לים עם קיאק אחרי שנה של דיבורים. זה בזכותך אתה יודע, תמיד ידעת להפוך את רשימת המשאלות שלי למציאות. תודה! וזאת אפילו לא היומולדת שלי :) 

זאת שאוהבת ללחוץ הסבירה לי שזה דווקא בזכות הלבלב. היא אמרה שהלבלב הוא בן זוג של הכבד ואחראי על המעשה. הכבד ששמר לעצמו את כל המחשבות והתוכניות, ומסתבר שגם את הרגשות, התחיל לשחרר סוף סוף ופתאום האופק נראה הרבה יותר רחוק. מצד שני אני לא מפסיקה לדבר ואני לא בטוחה שרק דברי טעם, ולאחרונה פיתחתי נטייה חזקה למלמל. דיבור עם עצמך זה הסימן הראשון של שיגעון, לא?

" אין לפחד אלא מן הפחד עצמו". חייבת לזכור את זה. 3 בקובייה ונעשה קעקוע.