וכשהוא מת התחילה הריקנות, וכשהוא מת התחיל החור השחור שבבטן לנבור

לנבור ולגדול ולטפס לגרון ולהעצר בתוך שקית הדמעות וזהו!!

וכשהוא מת אמרו לי ש"הוא עלה לשמים להיות עם המלאכים" ואני רק רציתי את אבא שלי

האבא המחייך והנעים.  ואחרי שקברו לי אותו מתחת לעפר קר וקפוא ביום חורף קר

חשבתי : "אולי קר לו בפנים" אבל אז נזכרתי שלא יכול להיות הרי הגוף שלו קפוא וללא נשמה

אז היכן הנשמה שלו? אה, עפה לשמים, כמו עפיפון? כמו מלאך? כמו אליהו הנביא שעלה לשמימה?

והוא בטח הביט בנו ולא הבין למה אנחנו בוכים, כי הרי הוא מביט בנו מלמעלה, ובטח ראה את הגוף שלו עטוף בתכריכים, בטלית גדולה ולבנה שהיה מתעטף בה כל שישי שבת כשהלך לבית הכנסת ונראה כמו מלאך.

בטח דאג שהטלית תתלכלך בכל החול הזה שבבור הצר והשחור, ועד שהבין כבר כיסוהו בחול ושמו סימן שכאן נקבר

האיש המדהים והיקר בעולם , שהיה אהוב על כל כך הרבה אנשים, שעינו לא היתה צרה, שלא אהב לרכל,

שאהב את השקט ואת הצחוקים שלנו, כמה העריץ אותי - בתו, את חוש ההומור שלי , את הקלילות.

ורק ידע לומר זאת בתיקשור לאחר מותו, כך מסר לי בתיקשור מיוחד שהוא אוהב אותי, כי אף פעם לא אמר,

ורק במקרים מעטים הייתי מכריחה אותו לומר: "אבא, אתה אוהב אותי"? אז תחבק אותי, והייתי שמה ידיו על כתפיי

והייתי חשה באהבה אמיתית, כי הרי מעולם לא חיבקוהו ולכן לא ידע איך. מעולם לא אמרו לו שאוהבים אותו אז איך יידע לומר "אני אוהב" ולכן לקחתי את האחריות לידיי וביקשתי שיאמר והוא אמר מכל הלב "אני אוהב אותך". וזה היה מספיק לי להרבה שנים.