החינוך לאן.

סוגיה מוקדשת ליעל גיל..

..

השאלה העקרונית הזו מתרוצצת בסאגת הקמת המדינה כבר מחיתוליה.

יתכן והשגיאה ההיסטורית החמורה ביותר היתה של בן גוריון, אשר במשאת נפשו לכינון ממשלות בישראל, עם ההקמה, נכנע לדרישה להפעלת זרמים בחינוך, זרם ממלכתי וזרמים דתיים. בכך נזרע הזרע להמשך הפלגנות ועיכוב תהליכי האחדות, בערכים, בהקצאת המשאבים ובניהול. אחדות היתה מבטיחה הסכמיות ושויון בהגשת שירותי חינוך בישראל.

..

על הטעות האסטרטגית הנ'ל, נוספו טעויות ערכיות שאנו משלמים מחירן עד עצם היום הזה: אובדן השפות התרבותיות כמו הלאדינו והאידיש, העדר שליטה בשפת השכונה, השפה הערבית, שמרבית התלמידים בתחילת המדינה יכלו בקלות רבה להתבלט בשליטה בה.

..

על הטעויות הנ'ל, נעשתה טעות אסטרטגית של האינטגרציה בחינוך, מן ניסיון מוזר ל"ערבב" תלמידים מרמות סוציואקונמיות שונות, כאילו רוצה לומר, בואו נקבל אתכם החלשים ב"צל קורתנו". אנחנו "נחמדים" ונותנים לכם הזדמנות ללמוד מאתנו.

יתכן וניסיון סוציאליזציה כזה היה מצליח אלמלא הוחלט למעשה להדיר את הורי אותם הילדים המוחלשים האלו משוק העבודה, ע'י יצירת מערכת קיום חלופית לשכר העבודה, מערכת הקצבאות המאפשרות קיום ירוד נחות ומחליש..

..

חוסר הסינרגיה בין שני קוי מדיניות חברתיים, מייצר בילבול בקרב מקבלי החלטות, המחלחל עד לרמת משק הבית ומשם מתפזר כאין אונות ברחבי באומה. לחצים שנשאלו משוק העבודה הוחדרו הביתה אל הילדים שהחלו לחוות את הפערים מקרוב בבתי הספר האינטגרטיביים. הילדים ששבו לביתם יום יום מבתי הספר המציגים הישגיות של שכבות מסוימות, עמדו נוכחים מול הנסיגה בהישגיות של הוריהם המודרים משוק העבודה והקריירה.

..

רצף הטעויות ברמת מדיניות אסטרטגית, הביא את התוצאות החמורות שאנו עומדים מולן, של מערכת חינוך נחותה עכשוית. הקו השלילי הנ'ל פגע במוטיבציה של מנהיגות החינוך, בד בבד עם התפתחות של שוק כלכלי הישגי,  במשק העובר משאיפה לשויוניות לשאיפה לאינדיבידואלזים מצליחני. מורים ומנהלים מצאו עצמם נידחים במערכת כלכלית משגשגת. בנוסף לירידה במוטיבציה, משיכת כוחות טובים להוראה הפכה בלתי אפשרית, ורמת ההוראה ורמת המורים מובילי המערכת ירדה ללא היכר. התוצאה כמובן ניכרת ברמת התלמידים ההישגים, המשמעת והאימון לחיים..

..

על כל אלו, נוחתת בדור האחרון מכה ניצחת על מערכות הניהול הציבוריות בכלל, ובמערכת החינוך בפרט. מכה זו היא ברמה של  "מכת בכורות",  של ביטול כל היררכיה של איכות ומצוינות במשילות ובמנהל. מכת בכורות זו החלה עם האינפלציה המטורפת של סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. שחיקת המדידה בשפה הכלכלית, הביאה את מערכות ההקצאה של משאבים, לטכניקות במקום למהויות, למוניטריות במקום פיסקליות. מושגים של "תכנית", החל מהגדרת מטרה והמשך ביעדים וגמור במשימות, נעלמו כלא היו. כל מינוי פוליטי, חיסל אג'נדות של תכניות קודמיו, כולל זריקת מאגרי ידע וניסיון יקרים, וכל ניהול שאמור להיות מסודר ופונקציונלי, הפך לאנטרפונרי. כל מינוי פוליטי והאג'נדה שלו, מייד "שרף ספרים" של מינוי קודם.  כך הלכה והתפוגגה מערכת הניהול ונשחקה עד עפר בערכיה וביכולותיה. כך טושטשו המטרות היעדים והמשימות ומגמה זו איננה נפסקת. היא ניבטת אלינו במבט מזרה אימה, מומחשת ב"ויטרינה" של המדיניות,  בשריפת ספרי תכנית תקציב מדינה שהוכנו שנים, בידי עובר אורח עסקי אינטרסנטי, הפועל "מהצד" כיועץ לראש ממשלה ומחרב ומקלקל מערכות של יחסי עבודה ויחסי אינטרסים. מיצר בכך דוגמה גורפת לבאות לכל המערכות הציבוריות ובמיוחד למערכת החינוך המוחלשת בחיסונה.

..

במצב כזה, המשמעות של תוספת תקציב הפכה לזניחה. תוספת כסף אינה מצליחה ולא  תביא מזור לחינוך ילדינו ולא תשיבנו למקום הראוי. תוספות משאבים למערכת אוגרת ידע והתמחות שכולה נקובה בחורים ענקיים פעורים ולה "נזילה" נוראה של ערכים וניהול, ושגורמי היצור שלה ירודים מושפלים ונידחים, נסחפת באחת ולא נודע כי בא אל קירבה. 

..

נותרנו אינדיבידואלים וכל אחד ידאג לחינוך ילדיו בכוחות עצמו.

החלשים יחלשו והחזקים יתחזקו.

נשכח מאינטגרציה ונלמד ילדינו "השרדות" בפרימיטיביות.

..

קיצוץ בחינוך?

אין כנראה בשורת יעילות נכונה יותר לצערי. 

יש לפעול לאלתר,

 למיצוי מנגנוני השוק החופשי,

 במבחן הגשת שירותי חינוך לילדינו: 

את סכום הקיצוץ להחזיר לילדים, שירכשו השלמות והעשרות בשוק החופשי. לא מארגוני המורים, המרתקים לעצמם כל תוספת תקציב, ומחלקים למורים, בין אם טובים ובין אם אסון.

לצרף את הסכום לקצבת הילדים, ולתת הכל ב"שוברי חינוך=כסף חינוכי".