"שמרנו על מנוע הצמיחה - הפחתת המסים הישירים" הצהיר היום יועצו הבכיר של ראש הממשלה, אורי יוגב, בקשר לתקציב שאושר. לעתים נדירות מסבירה האוליגרכיה במילים כל כך ברורות לפלבאים את האסטרטגיה של הדיכוי. אבל רובנו מסרבים להבין גם כשהדברים פשוטים כל כך. הרפלקס המותנה של מה שנותר מהשמאל הכלכלי בישראל הוא להילחם ב"גזירות" הכלכליות שמכניס אגף התקציבים לתקציב ולחוק ההסדרים. גם הפעם היה כך, ולכאורה הגיעה ההסתדרות להישגים מרשימים בשמירה על שכר עובדי המדינה ועל עוד כמה מרכיבים "חברתיים" של התקציב. אלא שבעוד כולנו נושאים עיניים אל צד ההוצאות בתקציב, המקום בו אנו מפסידים את המאבק באופן גורף הוא דווקא בצד ההכנסות שלו - מערכת המיסוי.

כבר מאז הקדנציה שלו באוצר, מדיניותו הברורה של נתניהו היא הפחתת מסים לשכבות העליונות, קיצוץ בתשלומי העברה לשכבות החלשות, הקטנת השירותים הממשלתיים ו"רפורמות" שהן שם מכובס להפרטה גורפת. כפתרון לבעיות המשק אלה הם צעדים מופרכים כל כך שאף כלכלן רציני אינו מאמין בהם היום. מנוע צמיחה? אולי לעשירים. לכל השאר זהו בלם.

שימו לב מה כולל התקציב שאושר בממשלה: העלאה של המסים המוטלים על כל השכבות והפוגעים בעיקר בחלשים - תוספת למע"מ והחלתו על פירות וירקות, הגדלת המס על סיגריות, ומצד שני הפחתת מדרגת המס העליונה (החלה על פחות מ-2% מהאוכלוסיה) ומס החברות. ברור לכל בר דעת, והפעם לשם שינוי זה כולל אפילו את נגיד בנק ישראל ואת רוב הכלכלנים, שהעלאת המע"מ תביא אינפלציה ותפחית את הצריכה הפרטית. לעומת זאת, הפחתת המס לעשירים תתגלגל לתוספת עושר עבורם, אך לא לעידוד הצריכה (אולי צריכת מותרות מיובאות אבל לא צריכה המניעה את הכלכלה המקומית).

קשה להניח שראש הממשלה ויועצו הפיקח אינם מבינים זאת. קשה גם להניח שהידיעות מארה"ב, לפיהן הפחתת המסים של עידן בוש לא חילחלה לשכבות החלשות, לא הגיעו לאוזניהם. למעשה, בארה"ב התחולל בתחילת ממשלו של בוש ויכוח עז בנושא האפקטיביות של הפחתת המסים ליצירת צמיחה. בסופו של דבר המסים הופחתו, נצבר גירעון קולוסאלי וארה"ב הגיעה לעברי פי-פחת. היום אפילו הכוהן הגדול של "הכלכלה הנכונה" נוסח ארה"ב, אלן גרינספאן, מכה על חטא. אך אצלנו, נתניהו ממשיך בדהרה ביישום שיטה שנכשלה בארה"ב.

האם נתניהו ויועצו פשוט לא מבינים או שמא מעסיקים אותם יותר האינטרסים של בעלי ההון? קשה לדעת, וגם חבל לעסוק במניעים של שני האנשים הנבונים האלה. מעניין יותר לעסוק במשמעות האמיתית של מעשיהם. המשמעות היא שבתקופה שבה הפערים בהכנסה ברוטו מתרחבים במהירות (בשל הגלובליזציה וסיבות אחרות שקשה לשלוט בהן), המדינה מתנערת מתפקידה כמווסתת פערים וכספקית שירותים שוויוניים לכלל האוכלוסיה. גם לאחר המשבר שהוכיח לכל את חוסר היעילות הכלכלית של צעדים אלה, הממשלה ממשיכה בכיוון של הפחתת מסים במקום לעצור ואפילו להפוך את המגמה.

ההפחתה העיקשת של המסים מייצרת מצב מלאכותי של מצוקה תקציבית וגירעון כרוני. מצב זה משרת היטב את הימין הכלכלי, המשתמש באיום הגירעון כדי לקצץ בתקציב מדי שנה בשנה. ואמנם נכון שיש כיסי שומן גדולים בתקציב, כמו למשל מערכת הביטחון, אך בהם ממילא לא פוגעים. הפגיעה האמיתית היא בשירותי הבריאות, החינוך והרווחה, ובהתנערות מתפקידיה המסורתיים של המדינה. מה שנותר מהשמאל נגרר לקרבות מאסף בגזירות, אך מחמיץ את הקטר האמיתי של מנוע הצמיחה לעשירים הזה - מערכת המס. אם יש מטרה שהיה צריך ואולי אפילו אפשר להוציא עליה אנשים לרחובות, זו המטרה. 7 מיליון ייפגעו מהעלאת המע"מ, פחות מ-150 אלף ייהנו מהקטנת מדרגת המס העליונה. יחסי הכוחות אמורים להיות ברורים. אבל כל עוד השמאל נשאר "חברתי" ונלחם ב"גזירות", המלחמה אבודה.

הסיסמה צריכה להיות פשוטה וברורה - מס לעשירים, שירותים ציבוריים שוויוניים לכולם. אפילו בארה"ב מתחילים להבין את זה, וכדאי שגם כאן נתעשת ונהפוך את המגמה לפני שנהרוס את השאריות האחרונות של מדינת הרווחה, לטובת רווחתם של מספר מצומצם של בעלי הון ובעלי הכנסות גבוהות.