כשהייתי בכיתה ד' ההורים שלי הביאו לי מתנה מיוחדת במינה : מנוי לקונצרטים של התזמורת הסימפונית של חיפה. הסידרה לנוער פתחה את שעריה ואת הצוהר אל עולם הצלילים הקלאסיים לילדים קטנים.
בבית - הם קנו פטיפון וגם סידרה של 40 תקליטים של מוסיקה קלאסית מלווים בחוברת הסברה על כל מלחין ויצירה ועל התקופה בה נולדו. כך,למדתי להכיר את מושגי עולם המסויקה הקלאסית, להינות מהעושר העצום של הצלילים, להקשיב לתזמורת ולהבחין בכלים, וגם לאיכות נגינתם של סולנים.
כל כך הרבה רגש, דרמה, אנרגיות מיוחדות. שמחה, עוצמה....עולם מופלא . לעיתים ברוגע , לעיתים במעין שצף קצף, לעיתים כשקט שלפני הסערה , ממש כמו אוקיינוס . אך לא של גלי ים אלא של צלילים רוגשים.
כל חודש, חיכיתי בכיליון עיניים למיפגש עם הקולות הגדולים של המוסיקה הקלאסית בישראל.
הפסנרנית פנינה זלצמן זכורה לי במיוחד. יושבת אל הפסנתר גופה נע לצלילי היצירה שהיא מנגנת. שיער חום ארוך וצללית אצילית, בעיניים של ילדה בת 9 - 10 . זמרות האופרה של פעם נתניה דברת ורמה סמסונוב. מנצחים כמו אבי אוסטרובסקי וסרג'יו קומיסיונה, וגם כנרים, פסנתרנים ויוצרים אחרים. סוף שנות ה-60 , נוגעות בתחילת שנות ה-70.
בכל הפסקה , הייתי ממהרת אל מאחורי הקלעים כדי לראותם מקרוב ו...לבקש חתימה על תמונתם שפורסמה בתכניה של הקונצרט.
חברותי אספו תמונות של זמרי המילה האחרונה וכוכבי הפסטיבלים. ואני - הערצתי את אמני הסימפוניות...
מנדי רודן, שהלך השבוע לעולמו, מנצח ומוסיקאי שהותיר חותם מקצועי כל כך משמעותי בעולם המוסיקה בישראל, היה נערץ עלי במיוחד .
ילדה קטנה צופה מהופנטת באיש גדול ( כי בכיתה ד' כולם נראים לך גדולים...)כסוף שיער, העומד על הבמה , וידיו מחוללות - רגע אחד בריפרוף קל ועדין, ושניה אחת מאוחר יותר - בעוצמה והמרץ של מי שאכן נותן את הטון. מנצח אמיתי. מלך הבמה . זוכרת, כאילו לא חלפו 40 שנה מאז, איך רצתי לבקש חתימה מהאיש שגם בבית הורי דיברו בו בהערצה רבה ( כי היה מאותה "תפוצה" של יוצאי רומניה, ובמיוחד מהעיר יאסי - בה נולד אבי, ונחשב למושא לכבוד גדול) .
בידיים קטנות של ילדה בת 9 הדבקתי במסירות והתלהבות את תמונתו בדף הראשון במחברת. מדבקות "פינה" שחורות כמו באלבומים של פעם. דפי מחברת עם שורות כחולות שיד נרגשת פיזרה את הצבע מחוץ לגבולות הקווים התחומים. מילים שתיארו בכתב יד ילדותי מי האיש והתגאו בחתימת ידו אשר על התמונה , למזכרת.
האוסף הקטנטן של חתימות מוסיקאים מצא את מקומו במגירה, יחד עם עוד כמה מזכרות כמו אוסף הברכות שכתבו לי ילדי כיתה א2 בביה"ס אהוד בחיפה לכבוד יום הולדתי ה- 6, ספר זכרונות מכיתה ה' , ועוד כמה נקודות חן מילדותי המוקדמת.
השנים עשו את שלהן. אבל תמיד נותרה פינה חמה בליבי וגאווה קטנה על המזכרת הזו שהיתה תחילתו של רומן אהבה שלי עם המוסיקה הקלאסית.
בפרק הבא , הבוגר יותר שלי - בשנה א' באוניברסיטה, מצאתי "פיתרון מתקדם" לאהבתי למוסיקה קלאסית: עבדתי כסדרנית בקונצרטים של הפילהרמונית כדי להינות מהצלילים של יצחק פרלמן, אייזיק שטרן, פנחס צוקרמן, ג'יימס גאלווי ורבים אחרים, ולהביט מוקסמת בליאונרד ברנשטיין החולש על התזמורת בשרביט המנצחים שלו, ממש כמו מלך בארמון רחב ידיים.
בחודשים האחרונים, כמעט ונסגר מעגל. כאן, בקפה, הזדמנה לי שיחה מעניינת עם ירון פרנסקי, הכנר הראשי של הסימפונייטה בבאר שבע, אותה ניהל מנדי רודן עד יומו האחרון.
בתוך שניות חזרתי אל ילדותי.התרגשתי מאוד.נזכרתי בהורי המדברים בשבחו, וגם בדוכן המנצחים בתיאטרון העירוני בחיפה. בעוצמת הצלילים. בהתרגשות שלי להכיר את המלחינים של פעם ולהבין כיצד בוקעים הצלילים.
סיפרתי לו על האוסף. מתרגשת כמו ילדה קטנה, אותה ילדה שהביטה בעיניים כלות ומעריצות לעבר המאסטרו.
בעודי מחפשת את אוצר ילדותי במגירות, גיליתי להפתעתי , כי הכל נשמר כמו שהיה, הדפים, התמונות, החתימות וההסברים. אבל - הדף הראשון של המחברת נותר מיותם. תמונתו של מנדי רודן כבר לא היתה שם. גם לא חתימתו. 40 שנות נדודים יחד עימי במסעות החיים, מעברי דירות, ערים ובתים, סדקו את השער הראשי ...ואת גיבורו...
לפני חודש שמעתי על דבר מחלתו ומצבו המתדרדר. למרות שלא הכרתיו אישית ורק שמעתי אודותיו כל כך הרבה , הרגשתי צביטה בלב. נותרה לי פינה חמה . הקונצרטים. השיחות בבית אמא ואבא.
ממש רציתי, כמו ילדה בת 9, לבקש ממנו שוב חתימה על תמונה של איש על דוכן המנצחים. לסגור מעגל.
אבל היה כבר מאוחר . נו, אמת, חשבתי לעצמי , איך זה נראה שאשה בגילי עוסקת ב"שטויות" כשהבן אדם כבר על ערש דווי...אבל, מותר הרי להיות ילדה קטנה ולו לרגע קט ...
מנדי רודן הלך לעולמו.
אוסף החתימות שלי נותר מיותם. ממש כמו ילד שלקחו לו את אבא שלו. ...
|