| איך יכולת? אני שואלת. כנראה שאף פעם לא אמצא את התשובה.... היינו אמורות לחגוג עשור של חברות טובה. או שמא עליי לכתוב "חברות טובה".... אין דבר שלא היינו עושות יחד. תמיד יחד. אפילו שמות דומים לנו.... אני זוכרת את היום שהכרתי אותך. זה היה בדיוק כשעלינו לחטיבת הביניים. התרגשתי מלחשוב שתהיה עוד מישהי עם שם כמו שלי. חשבתי שזו תהיה דרך נפלאה להפוך לחברות, דרך שם משותף. ההבדל היה קטנטן. ובכל זאת, יש לך שם מיוחד. רק שאת לא כל כך צחורה מסתבר, כפי שכביכול מצטייר שמך... כמה דברים הייתי רוצה לומר לך עכשיו.. ואני לא יודעת ממה להתחיל. ממה להתחיל? מזה שאת האחרונה שהתנהגה כמו חברה הכי טובה? אני כבר לא מדברת על זה שיצאת עם הידיד הכי טוב שלי, למרות שידעת בדיוק מה אני מרגישה כלפיו. אני לא מדברת על המזמוזים שדאגת שאראה בכוונה, ועוד בביתי שלי.... אני בכלל לא מדברת על כך שתמיד היית היפה מביננו, ודאגת שתמיד אזכור את זה. עשית הכל כדי שארגיש פחות טובה ממך. ואני כמו טיפשה עשיתי הכל כדי לגרום לך להרגיש שווה, יפה מוצלחת... עזרתי לך בכל מה שיכולתי, את יודעת היטב שאת הלימודים סיימת בזכותי. אני לא אומרת את זה בשחצנות, עשיתי את זה מכל הלב, ושמחתי ובכיתי מאושר כשקיבלת את התעודה. הרגשתי גאה. חימם לי את הלב. כואב לי ששכחת להעריך את זה. שתקעת לי את הסכין הכי כואב שיכול להיות... כי כשאני נפלתי.. מעדתי.. החלקתי.. ידך לא הייתה שם כדי לעזור... פשוט לא הושטת אותה, אלא דחפת אותי יותר עמוק...לתוך הבוץ... לתוך רפש הבושה, הייאוש.. הפחד, הבטחון העצמי הנמוך.. הייתי הכי חלשה הכי פגיעה הכי על הקרשים... ואת, המשכת להתעסק בעצמך, ולא רק זאת, דאגת לחזק את הפחדים הכי גדולים שלי, את רגעי הייאוש.. איזו מן חברה את?? איפה אותה בחורה שהכרתי ואהבתי כל כך?! שאהבתי יותר מאת עצמי, שהערצתי על היופי החיצוני כפנימי?? לאן נעלם כל היופי הזה?? אחרי שנתיים של חוסר תקשורת, חברות סיפרו לי שהתדרדרת. שהתחלת לעשות את כל מה שאסור.. שנגעת בסם האסור. שהסתובבת עם האנשים הלא נכונים, שאת לא מי שהיית פעם... בלעתי את הגאווה, ולמרות שנשבעתי שכבר לא איכפת לי יותר, התקשרתי אליך, שלחתי הודעות... ביקשתי שאם החברות ביננו אי פעם הייתה שווה משהו בעיניך, שלפחות תשמרי על עצמך, אם לא למענך, למעני... שכל מה שעשיתי בשבילך, ועבור כל הדאגה של כל השנים, תחזרי לסורך, גם אם את לא מאמינה שאיכפת לי. אמרת לי לא לדאוג, שכלום לא נכון, שהכל בסדר, ואת ממש לא זקוקה לדאגה שלי... הלב נצבט, הרגשתי שאת משקרת (בכל זאת, כמה שלא תשתני, אני מכירה אותך ולא מאתמול). נזכרתי באימא שלך, התחלתי לבכות, כאב לי הלב כל כך, שרציתי למות... אני לא יודעת אם אי פעם הייתי חשובה לך במידה זו או אחרת... אני יודעת, שכמה שאנסה, תמיד תהיי חשובה לי, ותמיד אדאג לך.. אני לא יודעת מה קורה איתך היום, אבל אני מקווה שיום אחד תביני את הטעויות שלך... תדעי, שלמרות הכל, הדלת תמיד תהיה פתוחה בפנייך, כי עם כל הכעס שלי עליך, ועם כמה שאני פגועה ממך עד מעמקי נשמתי, אני עדיין אוהבת אותך מאד. אומרים, שלאנשים יש תפקיד מסוים בחיים שלנו, ושהם לא סתם נקרים בדרכנו. איפשהו, אני בטוחה שעוד ניפגש.... שלך, יונית. |
תגובות (2)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כן, הבעיה היא שזה עדיין כואב. למרות הכל זה עדיין כואב.