עוד מעט, ממש בראשית יולי, ימלאו כבר שבע שנים מאז שילדיי ישנים אצלי בימי שני וחמישי ובכל סוף שבוע שני. לעיתים - הולכות ומתרחקות לצערי - אמא שלהם נוסעת לשבוע או שבועיים או שלושה לטפס על האוורסט או להסתובב ברחובות טוקיו או לעשות סקי, ואז אני מרוויח אותם לבלוקים ארוכים יותר של זמן. אבל בעיקרון בניתי לעצמי סוג של שגרת חיים שבה אני שורף את עצמי בימי ראשון, שלישי ורביעי, וילדיי משיבים אותי לקצב תנועה אנושי יותר במרווחים מדוייקים. אני אפילו לא בטוח כבר אם הזכרונות שלי מתקופות קודמות למצב הזה תקפים לאיזושהי מציאות קונקרטית. בוודאות אני יודע להגיד שכל צורת חיים שקדמה לזו הנוכחית, הולכת ומתרחקת ממני. כל הסיפור על איך פגשתי את האמא של ילדיי ואיך הם באו לעולם הוא - כך נדמה לי - משעשע עד מאוד. טוב, זה לא יתפוס סיפור שלם, חמשיר אולי, אבל בכל זאת אולי אספר אותו במועד מתאים - יום המשפחה, למשל - אם אחיה עד אז, כמובן. ולמה ההקדמה? כי בשבע השנים האלה, בהן אני עוזב הכל בצהרי יום והולך ראשית לגן הילדים ובשנים מאוחרות יותר לבית הספר לאסוף את ילדיי ולבלות איתם את הזמן הקצוב עד למחרת בבוקר, לא פיספסתי כמעט אף הזדמנות לעשות זאת. נדמה לי שהם שני הילדים היחידים בכתה ד' שאינם הולכים הביתה לבד בסוף הלימודים כי אבא שלהם בא לקחת אותם. אנחנו עוברים תמיד במכולת השכונתית, סורקים את המדפים בצעדים קטנים, מיקה מסבירה לי למה הלוגו החדש של שטראוס הוא קטסטרופה בעיניה וארם קורא בינתיים רשימות מרכיבים מטבלאות תזונה בשפות שונות, ומתעניין לדעת מה אחוז המוצרים המיובאים מסין מתוך סך הכל ההיצע בחנות. מאוחר יותר בבית, אני מכין להם ארוחת צהריים שעיקרה מבוסס על המגוון הצבעוני על השולחן. מכיוון שאם אנחנו רוצים לאכול בשר טעים אנחנו בלאו הכי צועדים עד הבראסרי, ובשביל קרואסון טוב בשבת בבוקר אנחנו נזקקים לשירותיו של מלון מונטיפיורי, הרי שאבא - מתוקף עיסוקו בחיים - יכול להציע בעיקר שולחן שייראה יפה, שיבוסס על תיאוריות צבע כאלה או אחרות, שישקף את מצב הרוח, את העונה, את מועדי ישראל, ולעיתים - במיוחד בתקופות כמו עופרת יצוקה או לבנון 2 - אף את מעידותיה. וכך נראה שולחננו בדרך כלל מפעים ומרגש, ולפעמים אנו גם יוצאים שבעים ממנו. אחר כך אחדים מאיתנו (מיקה) הולכים לחוגי ריקוד כאלה או אחרים, והאחרים (ארם ואני) רובצים בבית באפס מעשה, שזו תכונה נפלאה שהוא ירש ממני, ואף התעלה עלי ושכלל אותה לרמות שלא שיערתי שקיימות כלל. ובערב, אחרי מקלחות וטיפולי כינים אינסופיים, אנחנו קוראים בכל מיני ספרים או מסתכלים בתמונות או בוהים בתקרה, עד שמישהו - בדרך כלל אני - נרדם. ובכל השנים האלה אפשר אולי לספור על אצבעות יד אחת את הפעמים בהן לא השכבתי אותם לישון. במהלך השנים ויתרתי על כל יציאה מהבית בערבי יום שני וחמישי. למעט מקרים בודדים כמו פרמיירה של סרט שהייתי מעורב בעשייתו והמחייב נוכחות, או פתיחת תערוכה שהשתתפתי בה - אליה אני על פי רוב גורר אותם איתי - השארתי את עצמי בבית בחברת ילדיי בחפץ לב. והנה השבוע, לראשונה, נזקקתי לשירותיה של בייביסיטר גם ביום שני וגם הערב. בשעה זו, להערכתי, הייתי אמור לשוב מארוחת ערב עם המשורר חיים גורי, אתם יודעים - בצידי הדרך מוטלים מתינו. אלא שרגע לפני צאתי מהבית צילצלו להודיע כי אשת המשורר חשה ברע, וכל תכניותי להוכיח לדור תש"ח שגם דור המדבר יכול לתת קרב טוב לבקבוק ויסקי עלו בתוהו. וכי מה יכולתי לעשות? בייביסיטר הניצבת בפתח ביתו של אדם זו הזמנה פתוחה לצאת לעימות עם העולם גם אם אין בנמצא איש רוח שיצבע את המציאות באור עמוק יותר מזה שבו היא מתנהלת כך או כך. אז הלכתי לאן שהלכתי, והנה ושבתי. הבייביסיטר של יום שני לעומת זאת, באה כי הייתי מוכרח לראות את בני בשן. תמיד אני מוכרח לראות אותו. בני בשן הוא חבר, או שכך לפחות אני רואה את הדברים. אני שולח לו סמס: "תבורך, מבורך", הוא חוזר אלי: "מבורך אתה בעצמך". אין כמו חנפנות הדדית להצמיח ידידות אמיצה וארוכת שנים. בני לש מילים. הוא בוחר מילים שאף אחד אחר לא יכול לצרף זו לזו, ומניח להן לחלחל אליך אט אט. הנה שני שירים קצרים מתוך ספר השירים שלו - חמישים גיטרות קטנות - את אלה הוא מדקלם לפעמים בהופעה בין השירים המושרים: 1. במבט לאחור עכשיו כשהתרחקתי הייתי העולם ואת היית השמש וזאת לא את ששקעת זה אני שהסתובבתי. 2. מימין אפשר לראות קקי של פרות ומשמאל אפשר לראות קקי של פרים אני גאה לכם להיות מדריך הטיולים. הוא עומד על במה כאילו היא הצעד האחרון שעושה אדם בחייו אלה. וזה לא פשוט. אלוהים בא ויוצא משיריו כמו בן בית, וככה גם אהבותיו, אכזבותיו, הכאבים שלו ותמיד תמיד איזו תקווה - שלעיתים היא סמוייה ולעיתים ממש ניצבת מול העיניים. ----------- בתקליט החדש שיצא השבוע, ושלכבודו נערכה ההופעה, נכנסה הפוליטיקה מאוד, בשיר שנקרא 67 הוא שר: "איפה היינו כשירו ברבין ומה כבר רצינו כשנשמט לו הראש" ב"עיבל", ספרו האחרון של חיים גורי לעומת זאת, שהוא בהחלט הדור של רבין, ושמדבר די הרבה על איך שהראש של כולנו נשמט לאט לאט, מופיע הדבר הבא: אל תטעה, לטובתך, אל תטעה. זה דומה אך זה אחר. השוקת והבור, גדר הצבר והאבק המכסה. זה כבר כל כך שלנו, אך קצת עדיין שלהם. השבוע אין עבודה במעריב. אני לא יודע אם זה קשור להתפטרויות העורכים שם או סתם לצירוף מקרים. כך או כך, העבודה הזו שמופיעה כאן למעלה היא הדפס שהייתי בדרך לתת לגורי מתנה כשהתבטלה ארוחת הערב. את התמונה של הילד הזה שמנופף לשלום כלשהו מאיזו הפגנה בשטחים גזרתי מעיתון ב-1988 והסתכלתי עליה די הרבה שנים עד שבסוף הדפסתי אותה במתכונת הנוכחית. שבת שלום. |