לא יודע אם יצא למי מכם, אבל לי דווקא כן. היה לי "הכבוד והעונג" להיות אב בית דין בבית דין משמעתי. מה שחוויתי שם, גם הוא שווה סיפור. אז הנה דגימה ראשונה.
מובא בפנינו תיק בו מואשמת עובדת נקיון במוסד רפואי, כבת חמישים, בנסיון גניבה של מוצרי מזון בודדים ממטבח המוסד. נסיון, משום שכאשר הגיעה לשער, וראתה שעורכים בו חיפוש אצל היוצאים, רצה אל פח האשפה הקרוב והטילה לתוכו את שקית חלב וחבילת הגבינה הלבנה שהיו בתיקה. אנשים גם ראו אותה מטילה אותן לשם, וגם מצאו אותן שם.
איש משלושת חברי המותב אינו מאושר מן התיק שנפל בחיקו. גניבה היא גניבה, אבל, מכל הגנבים בעולם, דווקא פועלת שכר מינימום שניסתה לגנוב ליטר חלב? איש האבטחה במקום, מעיד כי ראה את הנאשמת נכנסת למטבח ועקב אחריה מן החלון, כשהיא לוקחת שקית חלב וקופסת גבינה לבנה. אני שואל אותו אם לא עלה בדעתו פשוט להזהיר אותה שתחזיר. הוא נעלב: "עכשיו אני הנאשם?". "אין בדברי האשמה, אני פשוט מנסה להבין." – אני אומר לו, ויודע שאני מבין אותו מצויין. הוא זה שבחיים לא יבין אותי. הוא יכול היה למנוע את העברה, במקום להחזיר את כולנו לפרק מ"עלובי החיים". לו היה סעיף "זוטי דברים" בתקנון המשמעתי – הייתי מעיף את התיק וכל מי שאחראי לו מכל המדרגות, אפילו אם הייתי צריך לבנות גרם מעלות במיוחד לשם כך. יצא לי, לפני שהגעתי לתיק זה, להיות מוזמן אל משרדה של מנהלת מוסד רפואי אחר, ולמצוא עצמי ליד שולחן המזכיר ארוחת בוקר במלון, כאשר המנהלת מסבירה לי ולאדם נוסף שהוזמן עמי (כן, היינו שלושה בסך הכל, ליד שולחן המספיק לחמישה עשר אנשים), שהיא "מאד אוהבת ארוחות בוקר כאלה". (מי לא? – אבל האם אין אלה מוצרים שנלקחו ממטבח המוסד, כלומר מן המזון שנועד למאושפזים, כלומר?... – והאם לא נלקחו עובדים מעבודתם בבית החולים כדי לסדר שולחן זה?) הרי כל סגל המוסד יודע, וכנראה גם לא מעט אורחים ומבקרים הקשורים למוסד ולמשרד, אבל היא כמובן לא מואשמת, ולא מובאת לדין.
עוה"ד של העובדת נלחם כארי כדי שלא תורשע, אבל העובדות אומרות את שלהן. אני מחפש פירצה בעובדות – אבל איני רואה כיצד לזכותה. יש לה, מעבר לכל ספק סביר, "חלב על הידיים". במקביל לדיון שלנו, במותב אחר, מתקיים דיון בו נאשמת חברתה של הנאשמת "שלנו" בעברה דומה, שנעברה באותו יום. הם מזכים אותה. אני שואל אחד מחברי בית הדין שם, על סמך מה. מסתבר שאצלם היתה פירצה בראיות. פירצה שאצלנו איננה.
בסיכומיו טוען בא כוחה של הנאשמת כל טענה אפשרית, אפילו "לא תחסום בדישו". בהתייעצות בין חברי המותב אנו מחליטים להרשיעה, התורה המחייבת אותנו לא לחסום שור בדישו, הרי מתירה במפורש גם לאנשים העוברים בכרם או במטע לאכול כדי צרכם, אבל הסניגור אינו מציין זאת, ולא בכדי. כי לגבי האדם קובעת התורה במפורש: "ובכליך לא תשים". (בשיחה לאחר מתן ההחלטה, הסניגור לא שוכח לי שכתבתי בהכרעת הדין: "ובכליך לא תשים"). אנו מרשיעים. בינינו אנו מניחים שהעונש יהיה נזיפה.
עתה הגיעה שעתו הגדולה של התובע. הוא מציג הרשעה זהה קודמת, מלפני שמונה שנים, ודורש פיטורין. לא פחות. למה אני מופתע? הרי הייתי צריך להניח שזו דרכה של העובדת להשלים הכנסה מזה שנים. עתה אני גם מבין למה התאמץ הסניגור כל כך למנוע את הרשעתה. אבל הנחה לחוד – וראיות לחוד. התובע רוצה שנסיק שבמשך כל שמונה השנים מאז, היא המשיכה לגנוב ברציפות. אבל העקרונות המנחים בדין המשמעתי הם עקרונות המשפט הפלילי, לא האזרחי. מרחק הזמן בין שתי ההרשעות גדול מדי. העובדה שלפני שמונה שנים הוכח שגנבה פעם אחת (וגם אז, מצרכי מזון במחיר זניח), אין בה כדי ליצור רצף. הבנתו של התובע, או אפילו הבנתנו שלנו – אין די בהם בהעדר ראיות. אני מתייעץ עם חברי המותב. לא נוכל עוד להסתפק בנזיפה – אך על פיטורין אף אחד מבינינו לא מוכן כמובן לשמוע. שכר מינימום, גם אם נצרף לו עוד ליטר חלב לכל יום עבודה – הוא עדיין שכר מינימום. וקנס מתוך שכר מינימום – ... אנו מוסיפים לנזיפה המתוכננת עוד קנס של חמישים ₪ לתשלום בחמישה תשלומים חדשיים – וזהו.
האם עשינו צדק? לדעתי, במקרים כאלה אין "צדק", ולא בידי דיין או שופט להמציא אותו. אני חושב שבנתונים ובאפשרויות שעמדו בפנינו – מיזערנו את העוול. |