בשבת בערב, היינו בחתונה של חברים טובים.
החתן לבש טוקסידו,
וענב עניבה סגולה,
הכלה הייתה יפיפיה בלבן.
היא בכתה מרוב התרגשות,
והוא לחש לה שהוא אוהב אותה,
וכשהם חזרו על הנדרים שלהם,
הם צחקו, והתרגשו, ודיברו מהר מידי...
התרגשתי,
ונזכרתי איך היינו אנחנו,
בדיוק לפני 4 שנים,
באותו מעמד (מינוס הטוקסידו, העניבה הסגולה, ו-8 השושבינים/שושבינות)-
איך בכיתי אני מרוב התרגשות,
ואיך הידיים של האיש היו קרות ולחות (ככה הוא כשהוא מתרגש נורא),
ואיך התנשקנו בסוף, והתחבקנו אחד עם השנייה ועם כולם...
4 שנים עברו,
14 בחישוב הכולל.
אנחנו מגדלים חתולה,
ילדה
וזו את זה.
הוא קורא לי צ'יקה לעיתים רחוקות יותר,
ביום ההולדת שלו השנה,
נעמי הייתה חולה,
אז לא עשינו כלום.
ביום הנישואין איחלנו אחת לשנייה "יום נישואין שמח",
ונרדמנו מותשים-
לילה ראשון בלי נעמי,
ישנו רצוף מחצות עד 9 בבוקר.
האהבה שלנו התבגרה
והעמיקה,
המחוות קטנות-
הוא קם לנעמי ונותן לי לישון עוד שעה בבוקר,
אני אורזת לו את המזוודה לפני שהוא נוסע,
את רוב האנרגיה אנחנו משקיעים בלאהוב את נעמי.
פעם אהבנו בסערה,
היום אנחנו אוהבים בשקט.
יקח לנו עוד זמן להתרגל לשינוי,
לפעמים אנחנו מתגעגעים לזוגיות של פעם,
לפני שהלב שלנו
הלך שבי אחרי ילדה ארוכה אחת
עם 6 שיניים.
עוד שנה עברה,
האהבה השתנתה.
מעניין מה יניב הקיץ הבא,
איפה ניהיה,
איך נאהב.
וכמה.