אתה שולח יד חמה מלטף את פניי, בשנייה אתה חוזר להיות כל כך קרוב.

בשיחה אחת בטלפון ממרחק שהוא לא גדול אך בו זמנית הוא עצום, אתה ממלא בי כל נים וכל תא וכל כולי מלאה בך וזה עושה לי טוב וזה עושה אותי טובה ואתה טוב וזה נפלא. ובכלל. הכל טוב.

ובקירבה ההיא רציתי לומר לך שלא באמת היית פרנואיד אותו ערב, באמת הייתי רחוקה, אני מידי פעם מתרחקת ותמיד חוזרת חזרה, וכשאני מתרחקת זה טוב לי כי אני יודעת שזה מה שצריך וזה מה שנכון, וכשאני חוזרת זה טוב לי כי...כי זה פשוט טוב.
פתאום לומר אני מרגיש/ה אותך זה כבר לא משהו מוזר ולא משהו הזוי אלה הדבר הכי אמיתי בעולם ואני לומדת לאט ביחד איתך רמות חדשות של אינטימיות וקירבה מדהימה הנרקמת לה כנגד כל הסיכויים.

לרוב זה מרגיש מבורך. כשזה לא...אז אתה מרגיש אותי רחוקה...אל תיבהל אהוב שלי...אני כבר חוזרת...דרושות לי כמה דקות ואני באה חזרה...בשלה יותר...קרובה יותר, שלך יותר.

כשהשיחה מתנתקת אתה קרוב יותר מאי פעם, הזמן עוד יפגיש שוב  אותנו יחד, בקרוב, רובד חדש יוולד ואביט בך...מה ארגיש אז?

יש לי כל כך הרבה מה לומר לך ואיתך איכשהו תמיד המשפט שהמצאתי פעם, שיש דברים שהמילים קטנות עליהם, מקבל תוקף חזק יותר ויותר מפעם לפעם, ואני מוצאת עצמי שותקת לפעמים, ויודעת, שאתה מרגיש אותי היטב ומבין אותי עד לשורשים הכי עמוקים..

לפעמים אתה מצליח להבין משהו עוד לפני שאני הבנתי עד סופו, זה מחייך אותי.

אתה מחייך אותי.

השיחה מסתיימת ואתה קרוב בעוצמות שלוקחות ממני מילים.

לפעמים עדיף פשוט לשתוק.

הגיע הזמן שלי לשתוק.