בת1: אבא, בא לי להכין פיצה ביחד. 

אבא: (רעיון מצויין  ; פה גדול רעב מאוד) מתאים לי. תתחילי להוציא את החומרים.

בת1: איפה הרסק? איפה השמרים? איפה הקמח? איפה המערוך? איפה הגבינה?

בת1: מצאתי את הגבינות! אבל אני לא מצליחה להוציא את הכלב מהמקפיא. הוא לא מוכן לזוז.

כלב: גם לי מגיע משהו. זרוק איזו פרוסה.

אבא: מושך את הכלב בעל היכולת המדהימה להידבק לריצפה מבלי שניתן יהיה להזיז אותו.

בת1: אבא (בצרחה חודרת קירות), אל תכאיב לו!!!!

שכנים: התעללות קורעת לב.

כלב: (ח חח חחז חחזזז חחחזזזזזק חחחזזזזזקקקקק) לעזאזל, האבא החורג הזה מצליח לגרור אותי.

אבא: בן כלב הילד המאומץ הזה.

בת1: תתחיל להכין ואני לבנתיים אעשה יצירה. תקרא לי כשהיא תיהיה מוכנה, בסדר?

אבא: מה? את לא מתכוונת לעזור לי?

בת1: לא. אין לי זמן. אני עסוקה.

אבא: (בקולו של ישעיהו חברי הטוב) שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי אבא דִּבֵּר: בָּנִים בָּנות גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי - וְהֵםן פָּשְׁעוּ בִי.

כל הנאמר לעיל (גם אם נכתב באופן נחרץ) מהווה את דעתי האישית בלבד בזמן הכתיבה.