התווים של הקולנוע הם הגדלים של הפריים, אותו מרחב שתופסת עדשת המצלמה, אליו נכנסת אינפורמציה.

ישנו המדיום שוט- מהמתניים ועד הראש של האובייקט

הקלוז אפ, המוכר

האקסטרים קלוזאפ- בו נראה האבק שעל אפו של האובייקט

הלונג שוט- תמונת מרחב

והאקסטרים לונג שוט 

ישנם עוד תווים אבל זה לא מעניין אותי כרגע

קולנוע, להבנתי בשלב זה, מתרחש בקלוזאפ ובלונג שוט

ז"א, באותם מקומות שהעין לבד לא יכולה לראות ושהם המקומות שמפעילים רגש ומחשבה

גדלי הפריים האחרים מציינים נקודות מבט, של מישהו על משהו- של הבמאי/צופה, או מצב נפשי של האובייקט

המדיום שוט- מציין תמונה, ז"א הוא שוט שהומצא לקולנוע ואין לו קשר לחוויה אנושית, אנחנו לא רואים במציאות במדיום שוטים

המדיום שוט מחקה את איך שאנחנו חושבים שאנחנו רואים, רוב הזמן נדמה לנו שאנחנו רואים אנשים במדיום שוט, כביכול באופן ברור

כשלמעשה אנחנו תמיד רואים בלונג שוט או בקלוזאפ וזאת משום שהראש כל הזמן סוגר את העדשה של העין

כשמישהו מדבר איתי ואני לא מקשיבה לו, אני לא רואה אותו במדיום שוט, אני רואה חלקים ממנו ומתבייתת על אובייקט אחר, למשל שטיח, בזמן שהוא מדבר

העין תמיד נסגרת על משהו או נפתחת כדי לקבל חוויה- בלונג שוט- למשל במפגש עם ים או עם חלל של מסעדה. באופן פרדוקסלי, למרות שאנחנו רואים בקלוזאפים אנחנו לא יכולים להישאר לאורך זמן על נקודת המבט שלנו ופה נכנס הכח של הקולנוע 

המצלמה מגלה כל מה שלנו אין זמן לגלות ונשארת זמן, במהלך רגע רגשי כתוב ומבויים או אותנטי, על אובייקט שאנחנו היינו ממצמצים אותו או מפנים ראש, ואם היינו נשארים על האובייקט הקלוזאפ שלנו היה בורח מהרגש שלו, איפה שהמצלמה לא בורחת.
בגלל שהתפישה הויזואלית הזו לא מודעת, השימוש שלה בקולנוע הוא חווית הקולנוע, הקלוזאפ והלונג שוט שהם השוטים שיחידים שקשורים לחוויה הרגשית שלנו. המדיום שוט הוא נקודת מבט של במאי שרוצה להכניס פרטים בבירור לפריים

או להוציא החוצה מהרגש.