חתונה של אחת החברות גרמה לי לחשוב על עניין ההתבגרות.

פתאום אנחנו מוצאות את עצמנו נשים, לא בחורות, נשים עצמאיות (יותר או פחות), כל אחת חיה את חייה, עובדת, לומדת. התלות בהורים כבר לא קיימת (כמעט), יש מעגל חברים וחברות, תחומי עניין שונים מאלה שהיו לנו לפני 5 שנים.

ואז יש את הצעד הזה, הקמת משפחה. יש לי חברות נשואות, לחלקן יש ילדים. אבל כשזאת היתה חברה אחת, שניה, שלישית, בהפרשי זמן יחית גדולים אחת מהשניה, זה היה בסדר. משמח, חגיגות, מסיבות רווקות, התרגשות.

עכשיו, כשהחתונות הופכות להיות שכיחות יותר, זה גורם לי לחשוב על איפה אני היום. אמנם אני מוכנה לעמוד על עזריאלי ולצרוח שאני מחפשת זוגיות, ללכת בסנטר עם שלט על הראש "פנויה חמודה מחפשת חמוד", אבל הדבר נעשה היום בצורה יותר נכונה.

לא כל אחד שיבוא ויגיד כמה מילים יפות יעיף אותי. ולא רק זה, השיקולים שלי היום אחרים מאלה שהיו לי לפני 3 שנים.

אני רומנטיקנית בטבעי, אז אני תמיד חושקת באהבה הגדולה הזאת, בגבר המיוחד שיבוא ואדע שאיתו אחיה את חיי לנצח. אבל אני גם ריאלית. לא פשוט למצוא היום אהבה. ואולי ההתבגרות גם גורמת לנו לאבד את התום המיוחד הזה, את הרצון באהבה הרומנטית. השיקולים הופכים להיות שיקולים אחרים. כמה מרוויח, איפה גר, במה וכמה עובד. גם קודם זה היה חשוב, אבל משיקולי עניין בשיחה. ואני לא טוענת שאני גרידית, ממש לא. תשאלו את החבר האחרון שלי. אבל כדי לבנות חיים עם מישהו (וזה לא משהו שאני חושבת עליו אחרי פגישה אחת, נא להרגע), צריך יותר מאהבה.

ההתבגרות הזאת מביאה עלינו דברים חיוביים יותר ופחות. אז אולי התמימות נעלמת, אבל חכמת החיים מתרחבת. החתונה האחרונה ועוד אחת שתבוא עלינו לטובה בקרוב מאוד (של החברה הכי טובה שלי, דבר שיגרור אחריו דמעות של התרגשות בטקס החופה) גורמות לי להאמין ש TRUE LOVE בהחלט יכולה להתקיים בעידן המודרני בו הכל נגיש, זמין, קל.

לאחר טקס החופה האחרון, רצנו כל החברות לכיוון החברה הנשואה הטרייה, והיא מיד שלחה אותנו לשתות מהיין. בתור אחת חסרת אמונות טפלות, דווקא בזאת אני מאמינה. רצתי לרב בריצת אמוק, ושאלתי אותו איפה הכוס. והוא, חמוד, נותן לי אותה ומברך אותי בחתונה בשנה הקרובה. ואני, חסרת אמונה שכמותי, אומרת לו "מהפה שלך לאלוהים". ההתבגרות גרמה לי גם לאבד את הטאקט כנראה...

אני בת 26. לקטנוניים אני יכולה לומר שאני קרובה ל-27. לא מבוגרת, לא צעירה. חסרת גיל, כהגדרתי. ראש של זקנה בגוף של ילדה, או ילדונת בגוף של אישה. תלוי את מי אתם שואלים. חשבתי שבגיל הזה כבר אהיה אחרי התואר (טוב, אקבל אותו בסוף השנה), עם בן זוג קבוע, בדירה נורמלית ועם קריירה מתפתחת. אז אני אכן מתקדמת לכיוון התואר הנכסף, בן זוג אין לי (אם מישהו יודע על מישהו שמחפש בחורה חמודה, נא לשלוח אליי ), עם הדירה יש עוד לאן להתקדם וקריירה - בואו נקווה שהמיתון הזה יגמר כבר ואוכל להתקדם הלאה. אני לא במקום שחשבתי שאהיה בו בגילי. אבל אני לא מתחרטת על המקום הזה. אני חווה דברים שהחברות שלי לא חוו, אני עושה דברים שלא חשבתי שאעשה. מעגל החברים שלי התרחב פלאים בשנים האחרונות. אני יעלי אחרת מאיך שדמיינתי שאהיה (כולל העובדה שאני אוהבת היום שקוראים לי "יעלי" אחרי שנים של אנטגוניזם לכינוי).

המסקנה - החיים יפים. אני מחייכת אליהם. מקבלת אותם באהבה. נותנת לעצמי להיות אני בתוך כל השינויים ולא מציבה לעצמי גבולות או יעד סופי כדי להגשים את חלומותיי. אבל אם מישהו מכם באמת יודע על איזה בחור נחמד, שלחו אותו אליי... :)