ואני נזכר איך הדוד שלי גורש לירדן בנסיבות טרגיות,ואיך הקשר ממשיך להיות עם בני דודינו...למרות הכול
אני מודע לעובדה שעניין השיבה ,יש בו קונצנזוס מקיר לקיר ממר"צ ועד לאיחוד הלאומי,וזה גם גורם מלכד בתוך החברה היהודית... וגם אני מודע שחלק מבני עמי השתכנו בגולה ומצבם הכלכלי טוב וחלקם מזהיר,חוץ מלבנון וירדן,ולא נשכח בעירק אחרי נפילת סדאם חוסיין,אבל מה עם הזקנים והזקנות ואלה שלא הצליחו להשתקם?
אירועי הנכבה אצלנו,תפס תאוצה בשנים האחרונות והעלה מחדש את הסוגייה,למה מותר ליהודי שנולד בגולה לעלות ארצה,ולא לערבי שנולד כאן לחזור למולדתו,ולשורשים? וגם עד כמה מנסי קברניטי המדינה וזרועיתיה לפתות יהודים לעלות ארצה,והם נענים לא מתוך הזדהות(חלק לא מבוטל) עם המדינה היהודית אלא כמפלט לבעיותיהם הכלכליות והחברתיות
נכון,על הפרק יש בעיות בוערות הן במישור המדינה הן במישור החברה הערבית,מצבנו מדרדר משנה לשנה,והסממן הבולט אירועי האלימות הפושים בכל הישובים הערביים,אבל צריך גם להתייחס לבעייה זו.
מה הבעייה למשל,לאפשר לאנשים המבוגרים להשלים כמה שנים מחייהם בתוך ארצם? ואז להיקבר במלדתם,אלה סכנה בטחונית?
למה לא נשלב ידיים יהודים וערבים ולציין שהקמת מדינה יהודית גרמה לנכבה לעם אחר,ואז נשב ונדון איך להקל את כאבי האנשים שהוגלו?
אם מישהו סבור שעניין הנכבה הולך ודועך,בכלל לא!!הוא מופנם יותר ויותר,ובמיוחד בקרב הצעירים והצעירות הערביים ואז למה שנגדל בחורים נוקמים ועם טינה ועויינות נגד המדינה?
|