אתמול עם הקפה של הבוקר הסתכלתי על מנין הכוכבים

ואמרתי לעצמי: יקירתי, תוותרי, אין מצב שזה יצליח, זה הזוי מדי....

זה התחיל כבדיחה וכך זה גם יגמר,...

עם כל החברים המדהימים וההתגייסות המפתיעה לטובה,

צריך עוד 1000 כוכבים ועוד 15 ימים היומולדת,

סתם את עושה צחוק מעצמך...

קוראים לזה מבחן של אמון, לא משנה מה המטרה,

תמיד בדרך יש רגעים של נפילה....

ואז קרה דבר והגיעה תמיכה ותובנה ממקום אחר לגמרי....

במפגש הבוקר הבאתי לילדים את נושא "עגל הזהב".

ספרתי להם שמשה נקרא אל ההר ולאחר כמה ימים העם איבד את האמון

שהוא יחזור וגם אהרון שנשאר אחראי, איבד את האמון ונלחץ מהעם

ושאלתי:

מה קורה כשמאבדים את האמון.... איך זה מרגיש....

ידיים הונפו לאויר והמסע החל:

כשמאבדים את האמון זה אומר שמאבדים את הבטחון בעצמך,,

כשמאבדים את האמון שוכחים את החוקים,

כשמאבדים את האמון יש אלימות, מחפשים את מי להאשים

ולא לוקחים אחריות.

אבל, גם כשמאבדים את האמון, אז הוא חוזר, אמון יכול ללכת ולחזור.

זה כמו שנופלת שן ונשאר חור, אבל אנחנו לא מאבדים אמון,

כי אנחנו יודעים שתצמח אחרת במקומה.

אמא ואבא שלי נוסעים לחוץ לארץ בשבוע הבא ואני יודעת שאני לא

אאבד את האמון ואוכל לעזור לסבא ולסבתא.

ואז קם קטנצ'יק אחד (בן 5), שהתמודד השנה עם פרידות קשות בבקר

ואמר:

כשמאבדים את האמון זה כמו שיש קיר מולנו ואנחנו מחפשים איך לעבור אותו

ולא מצליחים ואז קורה משהו והחוסר אמון נתקע בקיר וחוזר לבטן שלנו

ואז חוזר האמון..

ומי שחווה חוסר אמון והתקפת שדים בחייו,

יודע שככה זה בדיוק מרגיש,

הקיר בדרך כלל גם צבוע בשחור...  הייתי בהלם

והמשכתי כל היום ללכת עם הדברים שנאמרו.

גלית המדהימה אמרה, שהיא לא מבינה למה זה מפתיע אותי,

שהרי לימדתי אותם ושפה והם משתמשים בה.

"אם היית מלמדת אותם צרפתית,

בשלב הזה של השנה הם היו עונים לך בצרפתית...."

ובכל תהליך של השגת חלום, יש את הרגעים בהם אתה חסר,

מרגיש את האין, את האי אפשר,

ודוקא ברגעים האלה, נבחן האמון שלך בעצמך, שלי בעצמי.

אז חזר לי האמון.... אנחנו נעשה את הכי טוב שלנו...

ומה שיהיה - יהיה טוב..... ושמח.....

כל שנה אני חושבת שהשנה יש לי את הקבוצה

הכי מדהימה שהיתה לי אי פעם

וכל שנה אני מופתעת מחדש עד כמה השמיים הם לא הגבול.....

אין, אין ילדים כאלה בעולם......