כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מקפיאה את הבמיה

    עלים

    14 תגובות   יום שני, 6/8/07, 11:46

    מוזר לאיזה דברים שמים לב. אחרי שהגנן סיים להרעיש היא הוציאה שתי פרוסות לחם מהמיקרוגל והניחה על צלחת. הוסיפה שתי פרוסות נקניק, מזגה דייאט-קולה לכוס גבוהה, הציצה על האפרסקים; הם יחכו לעת עתה. ואחר כך קמה, פתחה את החלון והסתכלה החוצה, לחצר. והנה, האדמה לפתע נקייה. כמו שמירה אוטומטית שמוחקת את הקודמת לה. והרי היו שם עלים ירוקים, מרבד פרחים כתומים נחו על המרצפות שנעלמות מאחורי העץ. ופתאום אינם. היא מסתכלת ולרגע מתבלבלת. ולולא הגנן לא הייתה זוכרת.

     

    כשחם מדי או כשאין לה סבלנות לזיעת הרחובות היא לוקחת את הכלב לגינה. סוגרת אחריה את השער הקטן ומתיישבת על ספסל. הכלב מתרוצץ, מרחרח, והיא יושבת, מביטה בו. רגעי ניתוק. בסופן של שעות אחר הצהריים ריק שם, חוץ מילד פה ושם והוריו הנכונים. ילדים אוהבים להתנדנד. היא שומעת את חריקת שרשרת הברזל עולה ויורדת, עולה ויורדת. ואצלה הכלב תופס שורש בשיניו, מנסה למשוך אותו החוצה, מתעקש. ואחר כך נותן לה מבט. בואי נלך הביתה. גם לו חם. אבל לא הפעם.

     

    והיא נשכבת. מעגלת שערותיה לכדור, חותמת בגומייה ומניחה. מחפשת מקום נוח לזרוע שמאל, זו שמציגה עצמה למשענת הספסל. הנה,  קצת למעלה, בגומחה. מיישרת רגליים. מניחה את הימנית על השמאלית, הבריאה על החולה. צמרת עץ לנגד עיניה. עלים אליפטיים, כמו מסדר של חיילים, מסודרים בשישיות על ענפי מים. רוח קלה. קולות הילדים. רעש מזגנים. והזמן עובר כה לאט עד שנדמה שהזמן חוזר על הזמן חוזר עצמו. עלים אליפטיים. מסדר של שישיות ילדים. עולה ויורדת. עולה ויורדת. מניחה לעצמה לשקוע. לבד על ספסל בפינת חרבון לכלבים. אף אחד לא יידע אף פעם.

     

    היא מחליטה ללכת ונשארת בכל זאת. עוד עשר שניות. עוד עשרים. עלים. אליפטיים. עוד מעט הביתה, לטלפונים, למיילים, לחיים. היא מחליטה ללכת ונשארת. בלוגים. היא חושבת על בלוגים. נזכרת איך לימדה את הוורד שלה לקבל את המילה. "ומאז אין קווים אדומים". היא לא מחייכת. עלים. עלים. כלב, ילדים. מה זה עוד שלושים שניות. היא מדמיינת איך תכתוב את זה. יהיה משעמם, ללא ספק. אז תכתוב לעצמה. לא, מה פתאום. מה אכפת לה מעצמי. היא מחליטה לחכות עד שאחד העלים ייפול. כשישבה שם מקודם נפלו שניים. בטח עכשיו תירדם מרוב ציפייה. "חוק מורפיום". בוודאי תשכח הכול. תהום הנשייה.

     

    היא לא יודעת כמה זמן. שבע דקות. אולי שמונה. את יד שמאל היא מזיזה פעמיים. לולא הייתה לבד בוודאי היו נוזפים בה. איזה גועל נפש, לשכב על ספסל שרובצים עליו כלבים. ומה, היא עונה לעצמה, בסך הכול בגדים. בגדים של ראיון עבודה, אבל בגדים. מוזר לאיזה דברים שמים לב; לולא הייתה לבד הייתה מדברת. בוודאי גם מתנצלת. אוי, מיד אכבס. מיד. אליפטיים. אליפטיים. אליפטיים. עוד קצת. רק עוד קצת.

    דרג את התוכן:

      תגובות (13)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/8/07 18:47:

      מעניין שאת הפוסטים שאנו אוהבים, לא אוהבים אחרים.

       

        8/8/07 14:29:
      אה.

      מלכתי,

      אני קוראת אותך ביו המילים, בין השורות.

      הרבה עצבון בתכסית של משפטים רהוטים.

      אני שומעת את צחצוח המילים המוקפד להכי מדוייק.

      את כותבת נפלא. אני בטוחה שאת יודעת גם לכתוב שמחה.

      אני מחכה. 

        7/8/07 10:19:

       

      צטט: kerenshemesh 2007-08-06 13:30:35

      זה לא רגע מתוק.

      זה רגע של להניח לעצמך.

      להפסיק את המאמץ האינסופי הזה שנקרא "להיות את".

      וטמונה בו חוסר הנוחות מעצם המעשה.

      זה מזוקק ויפה.

       

      קלעת בול.

       

      הוצאת לי את המילים מהפה.

        6/8/07 22:30:

      .

      אני מריח את הדשא המכוסח. קצוץ.

      מרגיש אותו נעים בגב.

      .

       

        6/8/07 20:53:

      מעניין כמה אנשים קראו את זה וישר רצו לכתוב "בלוגים" בוורד.

      אני לא!

        6/8/07 20:20:
      אם בכתיבת פרוזה עסקינן,
      תנסי את הבלוג הבא:
        6/8/07 17:17:

       

      בטח עכשיו תירדם מרוב ציפייה. "חוק מורפיום". בוודאי אשכח הכול. תהום הנשייה.

       

      משחקת עם מילים, פשוט ויפה.

       

      כתוב לאט ומרדים, כמו שהיא מרגישה

      כתוב על בעצם כלום, על שיעמום

      לא בעד ולא נגד, פשוט להיות בתוכו, בתוך הכלום שעמום הזה

       

      אז השתעממתי להפליא... (-:

        6/8/07 13:30:

      זה לא רגע מתוק.

      זה רגע של להניח לעצמך.

      להפסיק את המאמץ האינסופי הזה שנקרא "להיות את".

      וטמונה בו חוסר הנוחות מעצם המעשה.

      זה מזוקק ויפה.

        6/8/07 12:38:

       

      "מליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה. שנתחבר, שלא נקפא, שלא נשתגע..."

      המרוץ של החיים, משכיח מאיתנו את היכולת הבסיסית לרבוץ על ספסל, להסתכל על עלים ולהריח פרחים (או את צואת הכלבים).

      כמה קשה לעצור, כמה קשה לנוח, כמה ממכרת התנועה. שלא נשתגע.

        6/8/07 12:36:
      רגע קטן של שקט אצל הדודה, נשימה עמוקה וחוזר לחיים.
        6/8/07 12:25:

      צילום יפה של מציאות ושל רגשות (לא פחות חשוב).

       

      הקפיץ לי למחשבות את הנוצה שעפה ברוח בפורסט-גמפ או את שקית-הניילון והעלים שעפים ברוח באמריקן-ביוטי.

       

      ופתאום הגיעה מחשבה מאד מאד עצובה שלי -

      למה אני לא נמרח בפארק סתם להתבטל ולהשקיף על החיים.

       

      הדבר הכי קרוב שאני עושה זה מדי פעם לשבת עם חברים בבית קפה בשישי בערב במקום שקט וירוק מוקף עצים.

      מצד שני אני מאד עסוק בעבודה ולימודים אבל צריך גם את זה, לא?

       

      טוב - אז איך משנים את זה?

        6/8/07 12:01:

       

      רגע מתוקקקק בחיים

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ליאת בר-און
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין