מוזר לאיזה דברים שמים לב. אחרי שהגנן סיים להרעיש היא הוציאה שתי פרוסות לחם מהמיקרוגל והניחה על צלחת. הוסיפה שתי פרוסות נקניק, מזגה דייאט-קולה לכוס גבוהה, הציצה על האפרסקים; הם יחכו לעת עתה. ואחר כך קמה, פתחה את החלון והסתכלה החוצה, לחצר. והנה, האדמה לפתע נקייה. כמו שמירה אוטומטית שמוחקת את הקודמת לה. והרי היו שם עלים ירוקים, מרבד פרחים כתומים נחו על המרצפות שנעלמות מאחורי העץ. ופתאום אינם. היא מסתכלת ולרגע מתבלבלת. ולולא הגנן לא הייתה זוכרת.

כשחם מדי או כשאין לה סבלנות לזיעת הרחובות היא לוקחת את הכלב לגינה. סוגרת אחריה את השער הקטן ומתיישבת על ספסל. הכלב מתרוצץ, מרחרח, והיא יושבת, מביטה בו. רגעי ניתוק. בסופן של שעות אחר הצהריים ריק שם, חוץ מילד פה ושם והוריו הנכונים. ילדים אוהבים להתנדנד. היא שומעת את חריקת שרשרת הברזל עולה ויורדת, עולה ויורדת. ואצלה הכלב תופס שורש בשיניו, מנסה למשוך אותו החוצה, מתעקש. ואחר כך נותן לה מבט. בואי נלך הביתה. גם לו חם. אבל לא הפעם.

והיא נשכבת. מעגלת שערותיה לכדור, חותמת בגומייה ומניחה. מחפשת מקום נוח לזרוע שמאל, זו שמציגה עצמה למשענת הספסל. הנה,  קצת למעלה, בגומחה. מיישרת רגליים. מניחה את הימנית על השמאלית, הבריאה על החולה. צמרת עץ לנגד עיניה. עלים אליפטיים, כמו מסדר של חיילים, מסודרים בשישיות על ענפי מים. רוח קלה. קולות הילדים. רעש מזגנים. והזמן עובר כה לאט עד שנדמה שהזמן חוזר על הזמן חוזר עצמו. עלים אליפטיים. מסדר של שישיות ילדים. עולה ויורדת. עולה ויורדת. מניחה לעצמה לשקוע. לבד על ספסל בפינת חרבון לכלבים. אף אחד לא יידע אף פעם.

היא מחליטה ללכת ונשארת בכל זאת. עוד עשר שניות. עוד עשרים. עלים. אליפטיים. עוד מעט הביתה, לטלפונים, למיילים, לחיים. היא מחליטה ללכת ונשארת. בלוגים. היא חושבת על בלוגים. נזכרת איך לימדה את הוורד שלה לקבל את המילה. "ומאז אין קווים אדומים". היא לא מחייכת. עלים. עלים. כלב, ילדים. מה זה עוד שלושים שניות. היא מדמיינת איך תכתוב את זה. יהיה משעמם, ללא ספק. אז תכתוב לעצמה. לא, מה פתאום. מה אכפת לה מעצמי. היא מחליטה לחכות עד שאחד העלים ייפול. כשישבה שם מקודם נפלו שניים. בטח עכשיו תירדם מרוב ציפייה. "חוק מורפיום". בוודאי תשכח הכול. תהום הנשייה.

היא לא יודעת כמה זמן. שבע דקות. אולי שמונה. את יד שמאל היא מזיזה פעמיים. לולא הייתה לבד בוודאי היו נוזפים בה. איזה גועל נפש, לשכב על ספסל שרובצים עליו כלבים. ומה, היא עונה לעצמה, בסך הכול בגדים. בגדים של ראיון עבודה, אבל בגדים. מוזר לאיזה דברים שמים לב; לולא הייתה לבד הייתה מדברת. בוודאי גם מתנצלת. אוי, מיד אכבס. מיד. אליפטיים. אליפטיים. אליפטיים. עוד קצת. רק עוד קצת.