ישבנו על המחצלות מתחת עץ אורן עבות אחד. בבוקר נסעתי עם אבא בקלנועית כדי לבדוק שהעץ נקי מתהלוכן האורן (תוואי התהלוכה) ושהצל יספיק לכולם.

זה כבר היה אחרי הסיבוב בקברים המשקיפים אל הים ואל בית הקברות הפיניקי. רוב מי שביקרנו, מתו בגיל מבוגר אחרי עבר ארוך ומפואר. אחד מת צעיר. מאז- סבא שלו מעדיף שלא להיות איתנו בפיקניק המשפחתי בבית הקברות היפה בעולם.

ואז כחלק מסבב הסיפורים אודות ההם שהיו, והתמונה של אשר שרואים בה איך אליה דומה כשתי טיפות מים לדוד אשר ואיך איה דומה לסבתא אייריס כשהיתה בגילה, ואיך טרוצקי הוא קרוב משפחה שהוסתר במשך השנים  (על זה יגיע אני מקווה, פוסט נפרד כי זה סיפור מופרך ומקסים) הוציאה הלן מתוך שקית ניילון את בובת הכלבלב. "ילדים אני מצטערת אבל בזה אי אפשר לגעת כי הוא מתפורר". הוא עבר אליה מאמא שלה- נטשה שליד קברה עברנו מקודם.

זה היה ב סוף אוקטובר  1939 ברציף תחנת הרכבת בפריז,  אמא ואביה של הלן התחתנו לא מזמן והחליטו שלנוכח המלחמה שהתחילה באירופה הם נוסעים לעולם החדש לנסות את מזלם. בני המשפחה באו להפרד מהם. ביניהם היא מיקה- מיכאל בן דודה האהוב של נטשה שהיה אז כבן 8 ושם הוא נתן לה את בובתו האהובה. הכלבלב.

היא לא ראתה אותו יותר. המלחמה הגיעה לצרפת, לפריז, ליהודים באשר הם שם.

הוא ואמא שלו נשלחו באחת מהרכבות האחרונות מצרפת לאושוויץ.