כותרות TheMarker >
    ';

    Blog: The Sequel

    בלוג-אח ל-cinemascope.co.il, בלוג הקולנוע שלי. בבלוג הזה אני אכתוב בעיקר על... אמממ... אה... ובכן...

    נא להכיר: אילת

    6 תגובות   יום שני, 6/8/07, 12:19

    לבת שלי קוראים אילת. עם י' אחת. זה שם מדהים בעיני. אני מכיר לא מעט איילתיות, אבל רובן עם שתי י'. אחת האילתיות הבודדות שאני מכיר עם י' אחת היא אילת ברעם, איתה עבדתי פעם ב"העיר" (כיום היא כבר אילת ברעם-צברי). אילת נטשה את העיתונות לטובת דוקטורט במכון ויצמן. איזה בזבוז. היא מהכותבות הכי מוכשרות שאי פעם קראתי. היא חכמה, שנונה והיא במקור מראשון לציון.

    כאן בקפה מצאתי מטמון סודי פרי עטה שמסתמן שאיש עוד לא קרא. רבותי, הפסדתם. בשנה שעברה שהתה אילת למשך סמסטר אחד באיטליה במעין תוכנית ללימודי מדעי החברה שמחברת בין סטודנטים ישראליים ופלסטיניים (ומדובר בנערה מתוקה, גדולת עיניים, חייכנית, עדינה, ו-שומו שמיים!-ימנית). במהלך הסמסטר הזה, כך אני מבין, קיבלו מקורביה מיילים מפורטים על מה שקורא שם. ועכשיו המיילים הפכו לפוסטים בבלוג שלה בקפה. יש שם רשמי טיול מרחבי איטליה, רשימות מעוררות תיאבון של שלל האוכל האיטלקי, תיאורים קורעים מצחוק על הילכות המקומיים, פירוט של הפעילויות האקדמיות והפוליטיות שנערכו, נימה צינית עקבית, הרואה את האבסורד שבחיים, וטון הולך ונהיה פסימי יותר בקשר לכל הצפוי לנו בציר הישראלי-פלסטיני. אני לא שותף לאידיאולוגיות של אילת, אבל היא כותבת את דעותיה פשוט נפלא. הנה מבחר:

     

    פרק 1:

    באולם המפואר, שקירותיו מעוטרים טפטים עשויים מבדים זהובים עם פיתוחים בצבע הקרם, שמענו מלא פחות מאשר עשרה נואמים, זה אחר זה, עד כמה התוכנית חשובה, מוצלחת, נהדרת, וכשמסתכלים על הסטודנטים לא ניתן לדעת מי פלשתינאי ומי ישראלי, ושקונפליקט היא מילה של העבר ודיאלוג הוא המפתח לעתיד. הגדיל לעשות ראש מחוז ויטרבו (המחוז שבתחומו מצויה העיירונת שלנו) שאף הצהיר כי אנו, כמנהיגי העתיד, נצטרך לעצב מחדש את העולם, לא רק עבור עצמנו, אלא גם עבור הדורות הבאים, הקודמים, וכל מי שעשוי לעבור בסביבה גם כן. המשימה הזו נראתה לי מעט גדולה על מידותי, אם כי אז היתה הפסקת קפה ועוגות, ומידותי תפחו באורח ניכר.

    ...

    התחנה הבאה היתה בניין הפרלמנט האירופי ברומא, אליו הגענו כדי לשמוע את המסר ששלח נשיא הפרלמנט האירופי מציריך. כל הפרופסורים ישבו על הבמה, כשמאחוריהם שורה של דגלי אומות אירופה, בעוד המזכיר הרומאי מקריא את המסר, שעיקריו, כפי שאולי ניחשתם, הם שהפרלמנט האירופי מחוייב לשלום במזרח התיכון, עד כמה התוכנית חשובה, מוצלחת ונהדרת, וכשמסתכלים על הסטודנטים לא ניתן לדעת מי פלשתינאי ומי ישראלי כי כולם באו לרכוש ידע בהיכל הידע האירופי, ושקונפליקט היא מילה של העבר ודיאלוג הוא המפתח לעתיד. כפי שאמר רוני, את המסר הזה אפשר היה לשלוח באימייל, ולחסוך לכולנו את הטרחה. אחרי הקראת המכתב, חזרו ואמרו כל אחר מהפרופסורים, את מה שהם כבר חזרו ואמרו ארבע פעמים במהלך היומיים האחרונים. כל אחד מנציגי הסטודנטים קבל עותק חתום של המכתב (הורי!) ואילו הרקטורים של ירושליים ושל אל-קודס זכו בדגל מבריק של האיחוד האירופי, שיוכלו לקשט בו את חדרם. אחרי כל ההתרגשות הזו זכינו לארבע שעות חופשיות ברומא, לא לפני שהוליכו אותנו לנקודת המפגש, והסבירו לנו שבע פעמים באיזו שעה להתייצב בה. אני השקעתי את שעותי החופשיות בטרמציני מעולה, גלידה משובחת ושוקו בטעם תות וליצ'י במקום שמתהדר בתפריט הכולל 32 סוגי שוקו. אחרי טיול קצר בעיר חזרנו לנקודת המפגש וחיכינו יחד שעה לאוטובוס שהחזיר אותנו באיחור לארוחת הערב החגיגית.

    פרק 2:

    (זה מתחיל עם תיאור נורא מצחיק של ליל סדר רומאי-טריפוליטאי).

    בערב דברתי עם חאדר ואמרתי לו שכמו שזה נראה, האיטלקים יהיו מרוצים מאוד אם שלושת החודשים יחלפו בלי שנהרוג אחד את השני והם יוכלו לשים תמונה שלנו מחובקים באתר שלהם. אבל אני חושבת שאולי כדאי שנדבר גם על דברים חשובים, ולא נמשיך להגביל את שיחותינו לנושאי תזונה, טיולים, אחיינים חמודים ושמלות חתונה. הוא הסכים, ואמר שבעיניו ההימנעות מלדבר על הדברים שבאמת מעניינים אותנו היא צביעות, ושאנחנו צריכים לבנות בעצמנו איזו שהיא מסגרת לשיחות. אמרתי לו שאני חוששת שאם נדבר על הנושאים שהפכו אותנו לאויבים, האווירה הנעימה בינינו תפגע. הוא הרגיעה אותי שזה לא חשש, אלא בטוח יקרה, והוסיף שלדעתו זה ממש לא משנה.

    פרק 3:

    בזמן שבילינו במלון עם שאר החבורה אלון הפך מייד לחביב הקהל, הן בקרב הישראלים והן בקרב הפלשתינאים. הפופולריות הזו בקרב בני דודינו הפתיעה אותי מעט, שכן מדובר ללא ספק בסמן הכי ימני שנקלע לכאן. מעניין איך הדברים האלה קורים. יש אצלנו בחור אחד שמוכן להתנצל על יֵהוד הגליל ולהכיר בהקמת רמת אביב כפשע מלחמה של ישראל, והפלשתינאים מסתכלים עליו במין מבט כזה של "מה החנון הזה מתעלק עלינו?", ואילו אלון, שלדעתו הבעיה הגדולה של ישראל היא שהשאירו יותר מדי ערבים בגבולות המדינה במהלך מלחמת העצמאות, זכה לפופולריות מדהימה, כשכל החבורה מבקשת את חברתו, ואת האי מייל שלו, ומוסרת לו ד"שים נרגשים אחרי שהוא עזב. וזו, על רגל אחת, הטרגדיה של יוסי ביילין.

    פרק 4:

    ג'וליו (מתאם הפעולות באיטליה) אמר שעקב העובדה שאין לנו חיבור לאינטרנט או כרטיס סטודנט שאפשר להיכנס איתו לספריה (או ספריה, או מחשבים, או מדפסות, אבל מי סופר?), אין טעם שננסה להכין בינתיים את העבודה שתזכה אותנו בתואר שני. אי לכך אנחנו אמורים להיות בחופש בן שבוע! תחי איטליה! יעניין אתכם אולי לדעת שהחופש ב 25 באפריל הוא לציון הניצחון על הנאצים, כשהאיטלקים מפגינים שיכחה מסויימת לגבי העובדה שהם היו באותו הצד.

    נרי, אורית, יסמין ואני שכרנו רכב לשבוע שלם, ויצאנו לבצע חריש עמוק בעקב הפחות מתוייר של המגף. עקב העובדה שיצאנו לדרך ביום השואה, ושלא היו לנו דיסקים באוטו, מצאנו את עצמנו מזמרים שירי שואה במשך שעות, בניצוחה של אורית, שהיא זמרת במקהלה של מוזיקה קלאסית, וברזומה שלה מצוינים טקסים בכל מחנה מוות אפשרי.

    פרק 5:

    בערב התנהלו בגטו (היהודי ברומא) חגיגות צנועות ומאובטחות ליום העצמאות, אבל אני הרגשתי לא טוב וחזרתי למלון בדיוק בזמן לארוחת הערב. בחדר האוכל היו רק הפלשתינאים וגור, שישב באחד השולחנות עם חאדר, יאסין ועווני. בטעות של לאומנים התיישבתי ליד גור, שבדיוק אמר "אני לא מרגיש צורך לחגוג את היום הזה, אבל הייתי רוצה לשמוע מכם יותר על הנכבה. כל הישראלים בקבוצה צריכים לשמוע על הנכבה". ההחלטה היתה צריכה להתקבל כהרף עין: לשבור לו צלחת על הראש או לעבור מקום. בסוף בחרתי בפתרון של הפרדה חד-צדדית, ועברתי לשבת בין עודי לשורוק, וביליתי את ערב יום העצמאות בהכרות עם דיני הגירושין בחברה הפלשתינאית (בקצרה: הגבר יכול לעשות מה שהוא רוצה ואילו האישה תלויה בהסכמתו כדי לקבל גט. נשמע מוכר?).

    ברביעי וחמישי שמענו הרצאות על דמוגרפיה, ואיך לומר את זה בעדינות – כדאי לעבוד על דרכון זר. על פי התחזיות בשנת 2050 (שזה לא עוד המון זמן) יהיו בשטחי ישראל קצת יותר מעשרה מליון תושבים, וגם בשטחים הפלשתינאים הכבושים (זה השם בטבלאות הנתונים) יחיו קצת יותר מעשרה מיליון בני אדם (הפלשתינאים אמורים לשלש את מספרם ב-45 השנה הקרובות). כשהמרצה אמר את זה, חאדר שישב לידי, נעץ בי מבט מרוצה ואמר "אז כדאי שתיזהרו", "זה מה שאנחנו מנסים לעשות", עניתי, וקיוויתי שאין לו כוונות לשכן את כל העשרה מיליון האלה בצפון דיזינגוף, כי הוא כבר תפוס.

    פרק 6 (שהוא הפוסט הכי דרמטי, הכי פוליטי והכי מדכא בסדרה. וגם כי אין בו תיאורי נוף ואוכל):

    משגוועו הברות הנאום האחרונות, הזמין חאדר את כל הנוכחים לקום לדקת דומיה לזכר חללי הנכבה. הפלשתינאים קמו, ולזוועתי ראיתי שגם כשליש מהישראלים. זה עמד להיות מאוד לא נעים אם הם יעמדו דקת דמיה ואנחנו נמשיך לאכול פסטה (יש לי עקרון לא לעמוד לזכר אנשים שמתו בניסיון לרצוח אותי) אז מייד אמרתי לחאדר, "אתה מתכוון שנעמוד לזכר החללים משני הצדדים", והוא אמר "כן, כן, לזכר חללי כל המלחמות", אז כולנו קמנו.

    כמובן שאחרי כל זה לא יכולתי להמשיך לאכול, שכן עלילות דם הן בעלות השפעה שלילית על התאבון שלי (וגם האוכל לא היה טעים, אבל זה רגיל), אז מייד כשהתיישבנו אמרתי בקול רם לעאווני, "אני חושבת ששכחת משהו בסיפור שלך. ב 1947 האו"ם החליט לחלק את פלשתינה בין ישראל ופלשתין. מדינות ערב לא הסכימו ופתחו במלחמה נגד ישראל, וזו הסיבה לטרגדיה שלך. אז מה אתה רוצה ממני?", וכמובן שאחרי זה, כבר אף אחד לא המשיך לאכול.

     

    פרק 7:

    אני ישבתי בין עוֹדי לרוני, שמולו ישבה אקטיביסטית יפה שחזרה לא מזמן מעזה. היא ביקשה מרוני להקליט ולראיין אותו, והוא מוכה סנוורים על ידי נדיבות מחשופה ובקבוק היין שהוא שתה לגמרי לבד, הסכים. היא שאלה אותו על החיים בישראל, תפקיד הצבא וחשיבותה של הסרבנות. למאבק הפנימי ניתן ביטוי ברור על פניו – להגיד "כן, כן, אני סרבן, הלאה צבא הכיבוש! הלאה הציונות הקוליניאליסטית! יש לך טלפון?" או פשוט להגיד לה ללכת לעזאזל. כדי לפתור אותו מהדילמה, התערבתי בשיחה ואמרתי לה שאנו חושבים שהסרבנות היא לא מוסרית ולא דמוקרטית ושנינו מתנגדים לה מאוד. היא הסתכלה עלי מופתעת ואמרה "הייתם בצבא?", עניתי שכן. אילו מבטים יכלו לדָחְפֵר, שנינו כבר היינו עיי חורבות. מיואשת ממני, היא אמרה לרוני "אבל יכולתם לסרב!", ורוני, באומץ לב אזרחי ותוך שהוא מחרב במו פיו כל סיכוי עם הקוזינה הנאה, אמר לה "כן, אבל אם לא יהיה לנו צבא, לא נחיה גם חמש דקות". ההלם על פניה היה מושלם. לא הצלחתי להחליט אם הוא נובע מהבוז שהיא רוחשת לנו, יצורים פרימיטיביים השבויים בקונצפציה אלימה, ולא מבינים שאם רק נתפרק מנשקנו מעגל האימה ישבר, או שהיא פשוט מעולם לא שמעה את הטיעון הזה קודם לכן. אחר כך היא שאלה אותי מהי לדעתי האחריות של ממשלת ישראל למצב עם הפלשתינאים. עניתי שאחרי מלחמת ששת הימים היינו צריכים לחכות יותר זמן ליד הטלפון, ולא לרוץ להקים את ההתנחלויות. היא לא היתה מרוצה מהתשובה, וניסתה לעזור לי: "ב 47' האו"ם החליט לחלק את פלשתין בין שתי מדינות, וממשלת ישראל לא הסכימה". את מתבלבלת, אמרתי לה, ישראל הסכימה, והערבים לא. "את טועה", היא אמרה לי בחיוך זחוח, "ישראל לא הסכימה". בשלב הזה אבדתי את שלוות רוחי המפורסמת, ואמרתי לה שתפתח ספר היסטוריה, כי אין לה מושג על מה היא מדברת.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/10/07 22:41:

      אהמ! אתה מכיר עוד אחת, להזכירך...

       

        8/10/07 19:52:

      אילת ברעם, ואילת רוה, הן אילת לא כמו העיר, אלא כמו - מה? החיה? אין לי סבלנות לניקוד, אבל הוגים את זה Ayelet למרות שזה נכתב בי' אחת כמו העיר. (פשוט נדמה לי היה שהתגובות התיחסו דווקא לאילת. ולא משנה אילו דברים מצוינים יש לכם לומר על אילת ברעם (צברי פתאום?) העיקר שתהגו את שמה נכון.

       

       

        8/10/07 12:49:

      חזרתי שוב היום להתעמק ביומן של אילת ברעם.

      נפלאה, שנונה, מצחיקה והכל בפרופורציות נפלאות.

      תודה , יאיר על ששיתפת.

        8/10/07 12:22:

      רק לגבי השם, הוא באמת נפלא.

      לבן שלי יש אחת כזו בגן (אין לי מושג אם היא נכתבת בי' אחת או שתיים)

      והוא קורא לה "הילת". (מה שגרם לי כמובן לשאול אותו איך קוראים לילד הזה...)

      צוחק

        4/10/07 23:19:

      ואני...מכירה גבר ששמו אילת, בי' אחת.

      השם נפלא בעיני...יש לו צליל רך והוא ארץ-ישראלי להפליא...של פעם.

      על העיר מעדיפה לא לחשוב...

        9/8/07 14:39:

      אילת נהדרת, בלי ספק. הפוסטים מונחים ליד מיטתי לקריאה ועיון ממושכים.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      יאיר רוה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין