פרק שני אורפיאוס בשאול
מהדממה שבחוץ אי אפשר היה לנחש שהמרתף יהיה מקום ענק הומה ומשריץ אדם. עמדתי בפתח והצצתי פנימה. במבוא שתי שרשראות ברזל שהשתלשלו מהתקרה החזיקו שתי עששיות נפט שהפיצו מסביבן מעגלי אור צהבהב, כמו בציורים של ון גוך, הרצפה מתחתי הייתה מרובדת עץ מסוקס, בגוון אוכרה אפלולי, וצבע הטפטים המהוהה שעל הקירות נטה לאדום אלוזורין. ממול עמד שולחן ביליארד, מחופה בד שחוק, שהזכיר ירוק מלכותי, ולידו צמוד לקיר, להט תנור ברזל מלובן, עם ארובה שטיפסה במעלה הקיר והבקיע לה דרך החוצה מבעד לתקרה. עמוק יותר בפנים, מעבר לפרגוד כבד מקטיפה, המקום נשטף אור בוהק ונהמה מתגלגלת כסופה. הצצתי פנימה, מאחורי דלפק עץ בגוון מהגוני, עמד ברמן שמן עם שפם שחור דק וזקור שקצותיו משוכים בשעווה. חגור היה סינר לבן, מגבת אחת, צבעונית, מונחת לו על כתפו, ובמגבת שנייה הוא ניגב כוסות קטנות שאותם הניח על מגש מוכסף. לפניו,על כסאות מוגבהים ישבה שורה של אנשים, גבם שחוח מרפקיהם כפופים וראשם שמוט לפנים. מאחורי הברמן, לאורך כל הקיר, עמדו שורות שורות של מדפים עמוסים בקבוקים בשלל צורות וצבעים, ולצידו עמדה אישה אחת, מלאת בשר, סתורה ומיוזעת, שמילאה מברז, בזו אחר זו, כוסות בירה בגוון ענבר עם קצף לבן שגלש משפתיהן. פסעתי צעד מדוד ומהוסס ונעמדתי בגבי לפרגוד וחככתי בדעתי אם להיכנס. העשן הסמיך צרב לי בעיניים. הרעש, המחנק, והמגע האנושי הלח והדביק הלחיצו אותי וגרמו לו להזיע. שוב ושוב חיטטתי בעצבנות בכיסיי מעילי. מלצריות חשופות חזה, שידיהן עמוסות מגשים עם חטיפים וכוסות בירה, הפטירו לעברי "סליחה" וריחפו להן כלולייניות לתוך ההמון הצוהל. על הבמה, ממול, ישבה תזמורת קטנה, ואיש אחד שזקנו מדובלל כזקנם של חרדים, ישב על כיסא גלגלים מאחורי אורגן חשמלי, ידיו על הקלידים, וצרח למיקרופון "הו הו הו פאמלה". ג'ואנה אי, האופה הזקנה, פטרונית האומנים, עטופה בשל לבן, לחייה התפוחות מפודרות וסמוקות בהגזמה, ושפתיה צבעות בגסות בשפתון חום, שחרג ללחייה ושיווה לה מראה של ליצן, גחנה אליו בברכיים כפופות, וצעקה "שיגעון" כשכתפיה רועדות מבכי של התרגשות, ושדייה הענקיות מפרפרות לפניו מצד לצד כמו שני בלונים מלאיים בנוזל צמיג. דחקתי את עצמי פנימה ופילסתי לי דרך בתוך חבורת חיילים שהניפה כוסות והשפריצה על סביבתה בירה דביקה, וצעקה בקולי קולות. "זיג היל זייג הייל". שני נגני טרומבון וסקסופוניסט קידמו את פני בתקיעה ארוכה. לאורך הקירות עמדו שולחנות עץ קטנים ומסביבם הסבו דמויות אפלות שנקלעו לכאן כאילו מעולם אחר. בפינה אחת ישבו שלושה גברים, העיתונאי אלפרד הוגנברג, עם סיר לילה הפוך על ראשו, נאצי שמן ומפוטם, עם סיכת צלב קרס בעניבה, שלגם בירה, להנאתו, מכוס ענקית, כשמראשו מגיח פרש פרוסי, והסוציאליסט אברל, שנפנף בדגל רפובליקת וויאמר, וקודקודו הפתוח מלא בחרא מהביל. הם שרו בהתלהבות "מרלן מרלן", ואחזו איש בכתפו של רעו, והתנדנדו לקצב המנגינה מצד לצד. בשולחן לידם ישבו שתי נשים מפורכסות ועטופות במעילי פרוות בונה מרוטות, שסע ארוך בשמלותיהן, ירכיהן השמנות פשוקות לרוחה, ועיניהן עצומות, כאילו הן ממתינות להזמנה מאוחרת. מאחוריהן ישבה, בגפה, לייזי, הזונה הזקנה, שמלתה האדומה דהויה ובלויה, כתפיותיה פרומות, שדה הרפוי חשוף עד לפטמה, ציצת טווס דחופה לה בשערה, גבותיה המרוטות מצוירות בעיפרון דק, וסגריה, עם פומית ארוכה, מונחת לה ברישול בזוית פיה. לא רחוק ממנה, קרוב יותר לרחבת הריקודים, זיהיתי את העיתונאית סילוויה ואן ארדן, אף היא בשמלה אדומה, אבל משובצת בריבועים ארגמניים ומהודרת למראה. היא ישבה קפואה במקומה, רגליה משוכלות, לגמה מרטיני יבש ומוללה בין אצבעותיה, סיגריה שהתאבך ממנה חוט דק של עשן, והשקיפה על הרוקדים מבעד למונוקל המפורסם שלה, כששפתיה רוטטות בעווית של בוז. רצתי לגשת אליה ולהגיד לה שאני מכיר את הפורטרט שלה שצייר אוטו דיקס, אבל לא העזתי. על רחבת הריקודים לפני, רקדו צ'רלסטון, ומחרוזות פנינים ורגלים חשופות, עפו באוויר לכל עבר. צלצול רניגנטון צורמני הדהד באוזניי ושיגע אותי, התנדנדתי מצד לצד, עד שמצאתי כסא פנוי, ומיהרתי להתיישב עליו, שני נכי מלחמה קטועי גפים, שישבו לידי בכיסאות גלגלים רקעו בתותבי העץ שלהם ומחאו בגדמי ידיהם בהתלהבות יתרה, ואני הבחנתי איך התחבושות שעל ידיהם נפרמים לאט לאט ומתחתם נגלה לי בשר נקניקי קטום ונוטף דם. לא רחוק מהם, ישב עיוור חבוש במשקפים עגולות ושחורות, כלב גרום ומדובלל, עם עיניים מודלקות, שרבץ לרגליו, קם ממקומו, כשהוא מלווה בסיעת זבובים, והתחיל ללחך בלשונו הארוכה, את שלוליות הדם והבירה שנקוו מתחת לכיסאותיהם. הצלצול המעצבן הדהד באוזני כמו שעון קונכייה שמוצמד בכוח לאוזן. נדמה היה לי כאילו כל אחד מנגן מסביבי לעצמו, ומתחרה בעצמו, ומעצים את הבדידות של עצמו, גוש של מיץ מרה נלפת בגרוני וחנק אותי. חשתי בחילה וסחרחורת וחשבתי שאני עומד להקיא. מיהרתי לקום והתרחקתי משם. בקרן זווית מתחת לתמונת שמן של פרגונר במסגרת מעוטרת בעלי זהב מצאתי שולחן פנוי, צמוד לקיר, והתיישבתי. סקרתי בלאות את החוגגים מסביבי, ערמות טוויד, בדי סטן, משי, ציצות נוצה, ופרוות בונה ושועל, מילאו את האולם מקצה לקצה. מלצרית לבושה בחצאית שחורה, חולצה לבנה, פרמת כפתורים, ועניבת פרפר, ניגשה אלי ושאלה אם אני רוצה משהו לשתות, נעצתי מבט מזוגג בשד הורוד שלה שפרכס מול עיני ומלמלתי "בירה". היא הנהנה לי בראשה והתרחקה ממני, כשהיא מעכסת בשני פלחי עכוזה, נשענתי לאחור והתחלתי לפטם את מקטרת הדונאיל שלי, שמצאתי פעם ברכבת בדרך לירושלים. כנראה ששברו לידי את הקיר, והרחיבו את האולם. במקום לוחות העץ המסוקסות שבכניסה, נמתחה מתחת לרגלי רצפת לינוליאום ירוקה, ומעלי חצו באלכסון את התקרה, שורות שורות של נורות חשמל צבעוניות. מי היה מאמין שכמו בתקופת היובש באמריקה, פתאום יצוץ לו משום מקום, מרתף בירה באמצע השכונה, ועוד בסגנון בית ההלוויות של ווילדר. על השולחן לפני היו מונחים נר דולק, מלחייה, קופסת קיסמים, בקבוק קטשופ קטן, ומאפרה. קירבתי את להבת הנר ומצצתי בפומית ופלטתי מראותיי את העשן, והשהיתי מבט חלול לפני, ואז הפכתי את בקבוק הקטשופ, ושפכתי את תכולתו על לוח הפורמייקה, ושיטחתי את הרוטב האדום, בצד של כף היד, כמו שעשה בסקייט הצייר, בסרט על חייו, שביים שנאבל, ונטלתי קיסם, והתחלתי לשרבט ולקוקו סתם צורות על גבי השולחן. לא רחוק ממני ניהל מרשל קשיש, עמוס מדליות מבריקות, ועטור פאות לחיים ושפם לבן בנוסח פרנץ יוזף, ויכוח ער וקולני, עם כומר שמן, לבוש שחורים, חבוש כובע חסר תיתורת, שלחייו היו מפודרות בסומק אדמומי, ושפתיו צבעות בשפתון כמו ליצן. הם התווכחו על התגלותו של האל לישו "אלוהים תמיד לצד המנצחים" צעק המרשל, ושלף את חרבו מנדה, כשהוא מניף אותה באיום מעל לראשו של הכומר האומלל, שכרע לרצפה וטמן את אפו בתוך תחתון מעוטר ברקמה עדינה, שואף את ניחוחו בכל כוחו וממלמל "הו מריה אם האלוהים, רחמי עלי". רציתי לקום, לצאת, ולברוח משם, אבל לא העזתי, ציפיתי שמשהו יתרחש ולא ידעתי מה. המקום דמה לבית עלמין שהתעורר לחיים, ואני ייחלתי שהוא יתמוסס וייזל כמו שעוות נר. גבר נמוך עם מצלמת פלש שקשורה לו ברצועות מסביב לצוואר, התיישב לידי, היה לו שער בלונד מסופר קצוץ, נוסח המרינס, עיני תכלת קרות, וריסי עפעפיים ארוכות ולבנות, ששיוו לו מראה של לבקן הוא הושיט לי את ידו "הכסא פנוי"? שאל "כבר לא" אמרתי ולחצתי את ידו |