פעם הרציתי במשך שנה שלמה במסגרת קורס שקראתי לו "האדם מחפש משמעות", על פי  התיאוריה של ויקטור פראנקל. הרבצתי תורה בסטודנטים אבל בסוף כל חודש שמתי לב שאני מגישה חשבונית מס שבה כתוב: האדם מחפש משמעות בחודש פברואר פלוס נסיעות. כעבור חודש הגשתי חשבונית שבה כתבתי: האדם מחפש משמעות בחודש מרץ פלוס נסיעות. וכך הלאה. אנשים מחפשים משמעות לחייהם כמו גם את זהותם. בפברואר או במרץ. עם או בלי נסיעות. בעידן בו מושג הזהות מרוסק התחליף הוא הנרטיב. היכולת לספר סיפור. הסיפור שאדם מספר על חייו הוא הוא הזהות שלו. זאת הסיבה שהספר הופקע מידי הסופרים וכל אדם שמכבד את עצמו היום מייצר ספר (בין אם הוא כתב אותו ובין אם סופר צללים כתב אותו מפיו) על מנת לראות בו כמו במראה את משמעות חייו ואת זהותו.

   בעולם העתיק החשיבו סופר כ"מי שאל בקרבו". כישרון כתיבה היה מתת אל. בעולם המודרני גילו שיצירתיות איננה רק נחלת בעלי השראה בודדים ואפילו אפשר ללמד ולרכוש אותה. יצירתיות בכלל וכתיבה יצירתית בפרט. ואם נוסיף לכך את הקלות הבלתי נסבלת של הכתיבה על מחשב נגלה כי כל אדם הוא הסופר של סיפור חייו. יתרה מכך, גם מי שמספר את חייו בעל פה בונה כך את זהותו, אפילו אם זו בסך הכל רכילות. בעיני, זה מה שעומד בבסיס  הצורך העמוק הצרוב בטבע האנושי לרכל: גם אם אדם מעביר מידע על אדם אחר ולא על חייו שלו, לעתים הוא אומר בכך משהו על עצמו בדרך השלילה ("פלוני קמצן גדול" פירושו שאני לא קמצן כמוהו וכדומה) ולעתים המרכל משיג את מרכז תשומת הלב כי הוא הופך להיות המספר הכל יודע של סיפור דרמטי. אם יש לו יותר בקרות עצמיות הוא רק מספר עד.

    כך או כך, הנרטיב הוא הכלי החדש האולטימטיבי ליצירת משמעות, משמעות יוצרת זהות, והזהות מסופרת טוב יותר ככל שהאינטליגנציה הנרטיבית של הכותב גבוהה יותר. ובשיאה – היא הופכת את הכותב לסופר, לסופר טוב ואף לסופר מצוין. במאמר זה אני מבקשת להציע את המושג אינטליגנציה נרטיבית – N.Q. כמדד הבא במקום האינטליגנציה הרגשית (ה- E.Q.)..>>