אחרי מלחמת שוחות ארוכה, ההכחשה הרימה סמרטוט לבן וביקשה רחמים. שום רחמים ושום קשקושים. כיתת יורים בה עמדו גהוצי מדים כל הדברים שחיבלתי בהם בחיי כיוונה רובים טעונים, נטולי ניצרה אל עבר דמותה החיוורת. 

-         מילים אחרונות?

-         אני לא אשמה

-         פרדון???

-         לא אשמה. עכשיו תעשי מה שאת רוצה

-         יש לך 20 שניות להסביר את עצמך וקאבום! קאפיש? 

הטעות בת 15 השנה הכתיפה את הרובה ושחררה להכחשה את הידיים.

הבושה הגדולה מתקופת הצבא הדליקה לה סיגריה.

שאר חברי כיתת היורים נשענו על הקיר והסתכלו על הציפורניים. הסברים כבר לא מעניינים כישלונות וותיקים. 

ספיק! צווחתי עליה 

ההכחשה ליטפה את פרקי ידיה והתחילה לדבר, בפעם הראשונה:

"יקירתי, את ואני נולדנו יחד. עם כל הכבוד לביצים שצנחו לך היום, אני לא בדיוק הסתננתי לחיים שלך עם גייס חמישי מפולין. את עשית אותי. את יצרת אותי. אני זה מה שאת, אבל בחושך.  האכלת אותי פחדים וכישלונות עד ששמנתי, נתת לי ללגום לך את כל הדמעות עד שהראש הסתחרר לי. אספתי את כל האשפה שחשבת. ניקיתי אחרייך בלי שום דרישות.ועכשיו – שבועיים אני לא אוכלת. לא שותה וככה, אאוט אוף דה כלום, את מעמידה אותי מול כל מה שרצית ממני, ומבקשת ממני לדמם לרגלייך. תתביישי. 

תתני את הפקודה אם את רוצה. תני שלושה מטחים אם זה עושה לך את זה. אבל תדעי לך שאם אני הולכת, את באה איתי.  היא אמרה ומעכה את הסיגריה בעקב רגלה היחפה. 

ראיתי אדום עם נקודות שחורות.  

ההכחשה חייכה. לא באתי לאיים עליך, היא אמרה בשלווה של כרמלה סופראנו. עם קצת סבלנות, אולי נוכל לעבוד יחד. איי וויל מייק יו אן אופר יו קנת ריפיוז. 

דברי! סיננתי והצמדתי לרקתה ברטה טעון 

את אחותי, היא אמרה בחיוך, לא יכולה לחיות בלי הימור פה ושם, חטא קטן על מפתן דלתך בימים אפורים. את עוד תיפלי פה ושם וזה בסדר.  את שונאת אותי עכשיו, אבל כשתרצי להתחבא, תמיד יהיה לך אותי. כל אחד צריך לזחול לבונקר לפעמים. אני אהיה אטמי האוזניים שלך כשתרוצי בשדות מוקשים. 

היד שלי רעדה. נצרתי את האקדח. הסתובבתי בחמת זעם ובעטתי לטעות בת 15 השנה בביצים.

בואי, אמרתי להכחשה. הולכים.