כותרות TheMarker >
    ';

    אם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה

    אין על הקפה כאן....

    8 תגובות   יום ראשון, 17/5/09, 15:51

    בספרד לא יודעים לעשות קפה. וגם האוכל לא מי יודע כמה. ואפילו הבחורות בישראל יותר שוות (למרות שהספרדית הרבה יותר סקסית מהעברית).

    שבוע במדריד וטולדו עם 2 אחיינים ואמא אחת. כולם שלי.

    היה אחלה.

    אבל גם קשה.

    את האחיינים למדתי עוד יותר לאהוב. איזה כיפ שיש אותם. כל אחד מהם עולם ומלואו. הקינאה, הפחד, השימחה, הכעס, המתיקות, התאווה לחיים, הביישנות, האומץ. כל כך כיפ להתבונן על זה. להיות חלק מהעולם הזה שלהם. הם קצת שלי. אני קצת שלהם. 

    וכל הזמן השתקפויות. הם מדקלמים את המשפטים שאבא שלהם (אח שלי) אומר ולמד מאבא שלנו.

    אמא שלי אומרת להם בדיוק את אותם המשפטים שהיתה אומרת לי (תגמור מהצלחת...לפחות את הבשר...יהיה לך קר...וכו וכו...פולנייה טיפוסית...). וזה מעלה הרבה כעס אצלי. מדביקה בצאצאים שלה את החרדות שלה.

    והיחסים בין האחיינים...כמה הם דומים ליחסים שהיו ביני לבין האחים שלי, כשהיינו קטנים.

    ואיך הקשר שלי עם רועי ודנה - לפעמים סמכותי והורי, לפעמים כאח, לפעמים כחבר. וכנראה שזה מה שזה להיות דוד : קצת הורה, קצת אח, קצת חבר...

    עם אמא שלי יש לי יחסים טובים סה"כ. אבל להיות איתה 24 שעות ביממה....זה כבר יותר מדיי...עד כאן...

    והמטרו כמשל. 

    מנהרות ארוכות, סבוכות, עליות וירידות, לפעמים מדרגות נאות ונעות. לפעמים מדרגות אין סופיות. יציאות וכניסות. החלפות מטרו. כיוונים. תחנות, חוסר יציבות, מפות, התמצאות. חושך. תאורה.

    ואמא שלי אובדת. כעיוורת נחסבת אחריי. לאט. עייפה. אין לה מושג איך להתנהל. איזו רכבת לקחת. איך לקנות כרטיס. לאן נוסעים. חרדה ממלאת אותה. שנטעה. שלא נדע. שנלך לאיבוד.

    וכמו שצפיתי - מכייסים אותה (לא נורא - הדרכון לא שם), כי הארנק הענק...פתוח...ותשומת לב איננה כלל.

    ואני סבלני. מכיל. מרגיע. ויש לי הרבה רוך, חום ואמפתיה ורצון להקל עליה, לשמח אותה. לתמוך בה.

    אבל לפעמים אני בתוכי מתפוצץ... דיי !...לא רוצה להיות האבא שלה. לא רוצה להראות לה את הדרך. לא רוצה לדאוג לה. לא רוצה להבין אותה.

    ואז עולים רגשות האשם....אבל הרי היא אמא שלי ! ואני אוהב אותה. אז איך אני מתנהג ?? ולא יפה להתרגז עליה. ואיפה האמפתיה שלי כלפיה !? וכלפי הזיקנה שעוטפת אותה. וכלפי הסבל שלה בחיים.

    קניתי מצלמה חדשה לפני שיצאתי לספרד. אני צלם חובב.

    ומצאתי עצמי מצלם בשבילם. בשביל אמא ורועי ודנה. בשביל שיהיה להם מה להראות בבית - לאמא ואבא. בשביל שיהיה תמונות של הנכדים. בשביל הזיכרון. וזה לא ממש צילום שמעניין אותי.

    לא היה לי מספיק זמן לצלם בשבילי. להבין ולהרגיש מה מעניין אותי לצלם. לשבת חצי שעה בנקודה אחת ולצלם אנשים, סיטואציות, קומפוזיציות, בנות סקסיות...לצלם סתם. לצלם בשביל.

    ובפעם הבאה : אם אירופה - אז איטליה (בשביל האוכל, השפה ורומא יקירתי) או לונדון (כי לא הייתי שם אף פעם ואני חצי אנגלופיל). ורצוי מאד שתהיה בת זוג ליד. ורצוי שיהיה כסף לעניין. וזמן. ונחת. הרי אדם לא לעמל יולד.

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/8/09 16:10:


      אתה סוג של קדוש.

      כשאימא שלי לוקה בתסמינים שצוינו לעיל אני לא מספיקה לחשוב על "הרי אני אוהבת אותה" - זו מחשבה ארוכה ומורכבת מידי בסיטואציה כזו. 

        24/7/09 21:50:

      כן,

      בספרד באמת לא יודעים לעשות קפה אבל אין כמו הג'מבון שלהם...

      והשונקה...

      גם אני הייתי שם, עם אמא שלי .

       

      מצד אחד הייתי אחראית על הכסף והדרכונים 

      מצד שני .... כל מה שתארת..

       

      אני מבינה אותך..

       

      אבל...

      אין כמו אמא..

       

      ואין כמו ספרד

      ואני אישית הבאתי את הקפה מהבית

        21/7/09 10:04:

      אה..כוכב :)

        21/6/09 11:17:
      או כמו שנאמת...חזרנו עייפים אך מרוצים :)
        24/5/09 01:10:

      לתת ולהכיל ולעשות בשביל ואח"כ לכעוס על עצמך שאיבדת את עצמך בדרך זה לא שווה.

      אבל זאת תגובה מיידית ופשטנית נורא, זה מורכב העסק הזה, אני יודעת. 

        18/5/09 15:58:

      כרגיל אתה כותב יפה :-)

      אנחנו מצפים מההורים שלנו להיות המבוגרים ביחסים, לא הילדים. יום אחד אנחנו מגיעים לגיל שלהם, ומגלים שכל העולם בנוי מילדים מלאי חרדות, שמחפשים איזה מבוגר אחראי שיציל אותם.

      לונדון מדהימה. סע ללונדון. אבל לא בשביל האוכל, כי האוכל לא משהו.


      ברוך השב.

      כתבת ממש רומנטי.

       

      ומעורר קנאה.

       

      אף פעם לא הייתי בספרד זה החלום שלי, לטייל מהדרום לצפון עם רכב, בין כל הכפרים והערים בשלווה

      ואתה חייב לראות את לונדון

      היאוש שם באמת יותר נח!

       

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      אבנר.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין