לא שבר, משבר



זה קורה פתאום. בלי להתכוון. אתה הולך לישון בגיל 25, המרחבים עדין פתוחים והעתיד נראה ורוד ומטושטש ורחוק, ואז אתה קם, בגיל שלושים.

פתאום הכול נראה אחרת. הציפיות מתחילות לנשוף בעורפך, שלך מעצמך, של הסביבה הקרובה, ההורים.

אתה מסתכל סביב ומגלה, שהחברים שלך נהיו אנשים. עם עבודה מסודרת, חלקם עם משפחה, מקצתם עם ילדים. ואתה מה? עדיין מתחבט בשאלה הגדולה מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול.

אז כבר הבנת שאסטרונאוט אתה כבר לא תהיה. ושוטר, לא בטוח שאתה רוצה להיות או כבאי, או אחות או... אבל מה כן?



פתאום אתה קולט שהעתיד כבר כאן. אין זמן. השעון מתקתק. פיטר פן כבר צריך לגדול. וגם אם תברח, התנין רודף. התנין שהוא בעצם אתה. כשהפחד הגדול הוא מהחמצה.

לעשות את מה שאתה לא רוצה, להיות עם מישהו/י שאתה לא שלם אתה. כי פתאום צריך. זה מה שכולם אומרים.

ומצד שני, יש עוד דרכים שעוד לא הלכת בהם, מדינות שעוד לא ראית, מקומות שעוד לא ביקרת, ריחות שעוד לא הרחת. והתנין? לא עוזב. הוא מתקרב. מקרב את המודעות. והלחץ. הפנימי.



וההורים. והחתונות שמתרחשות מסביב, וה"בקרוב אצלך". מה בקרוב? מה אצלי?? איפה? מתי?



בוקר אחד אתה מגלה, שאתה בן שלושים.