זה היה לפני כמה שנים טובות. מחמת הכבוד האבוד לגילי הנוכחי, אני לא אגיד כמה.



הלכתי עם חברים למסיבת סטודנטים באיזה מועדון ירושלמי שנמצא באיזה איזור תעשייה. המוזיקה הייתה מזעזעת וגם האווירה הכללית לא הניבה הבטחות מיותרות.

את הערב התחלתי בעדינות. עם בקבוק בירה קרה ומוכרת.

עמדתי לי בקצה הבאר, או יותר נכון נדחקתי בגומחה אנושית פנויה וצפיתי במתרחש בעודי מנסה נואשות להימנע מזרועות סוררות של רוקדים למיניהם. הנוזל המר והקר הזה העלה חיוך על שפתי, והערב, לרגע, נראה מבטיח.



אז המצב נראה מבטיח. אז מה.

כשהמצב לא עשה קולות של מתחיל להשתפר, החלטתי לפעול בהתאם לפילוסופיה הנפוצה, שבמסיבה גרועה, בכדי ליהנות כראוי, צריך לשתות, והרבה.

גם בעלי המקום הכירו את הפילוסופיה המשמעותית הזו, והפיצו אלכוהול במחירים ירודים ובאיכות ירודה עוד יותר. לאור המצב העגמומי של המסיבה, נעניתי לחיזוריהם של הברמנים, ופצחתי במחול סוער עם טהילה בשקל.

כן, מדובר בטקילה מקומית בטעם של חומצה עם ספרייט, לימון ומלח (לא יעזרו כל התיאוריות האחרות, לדעתי, זה למטרות טשטוש הטעם). אחרי שורה של כאלו, המוזיקה לפתע החלה להשתפר והאנשים נהיו ידידותיים למשתמש. אח, תענוג. מצאתי את עצמי במרכז הרחבה, רוקדת בהתלהבות יתרה לשירים שביום רע לא תמצאו אותי עושה ספונג'ה לצליליהם. (האמת שהסיכוי שיתפסו אותי עושה ספונג'ה בכלל הוא קלוש, אבל, למה להתעסק בקטנות)

ואז, הם הגיעו. קבוצה של אנשים חייכניים וחביבים (האמת שבאותו רגע כולם נראו לי חביבים, גם הדורמן המאיים נראה לי כמו משהו שאפשר לגדל מתחת למיטה וללטף מדי פעם ללא חשש טבל ושביעית) שהחזיקו בידיהם הענוגות מבחנות.

אותן שאריות תמימות למראה משיעורי כימיה ששרדו את הניסויים. אותן מבחנות היו מלאות בנוזל צבעוני ומזמין מעורב בג'ין. אוי. הם נראו יפים, צבעוניים ולא מזיקים.... ולכן, כמו כל עורב מצוי, החלטתי לנסות. היה לזה טעם מתוק שהחליק בגרון ושימש קונטרה נאה לטעם הרעיל של הטהילה. אחרי כמה מבחנות חביבות ואף כמה טיפות ג'ין ישירות מהבקבוק, ראיתי אותו.



הוא עמד בצד, גבוה, שרירי, שחום... חייכתי אליו. עברו כמה דקות (גם חצי שעה זה כמה דקות אם חושבים על זה) עד שהוא קלט. הוא התחיל להתקרב אלי בצעדי ריקוד מדויקים. התחלנו לרקוד ביחד והכול היה מושלם, המוזיקה, האנשים, הוא...



ואז, בתזמון מושלם, הכול התחיל להסתובב לי. הייתי צריכה לנשום. גררתי אותו איתי החוצה. הוא ראה בזה הזדמנות מצוינת לפתח שיחה אינטלקטואלית. אני רק רציתי אויר ושישתוק קצת. במחווה רומנטית הוא הוביל אותי לחניון, להתרשם מה- B.M.W שהוא השאיל מאבא שלו לערב. הוא הכניס אותי לאוטו כדי שאני אוכל לקבל את החוויה במלואה. לאוטו היה ריח חדש, סמיך כזה. וגם העץ ריח הירוק הוסיפה לארומה. הריפוד היה כהה עם פס אדום בולט בצד. הוא סגר את הדלתות של האוטו, והתקרב אליי לנשיקה. אני גם התקרבתי אליו, והתחלתי... להקיא את נשמתי על רצפת האוטו והנעליים שלו. אני לא יודעת מאיפה, אבל הוא שלף מטליות לחות והתחיל לנקות את האוטו ולהרגיע אותי. ואני, כל מה שרציתי, היה פשוט לגסוס לאיטי בשקט בשולי החניון.



איכשהו הגעתי הביתה. לא זוכרת איך ומתי. וכשהתעוררתי לבסוף, אחרי ששאריות מחלת הים שחטפתי ואדי האלכוהול התפוגגו, והבטחות חוזרות ונשנות לעצמי, בפעם המיליון, שלמצב כזה אני לא מגיעה יותר בחיים, ואני עם ג'ין גמרתי, ואיך הרסתי הכול איתו ומקבץ הלקאות עצמיות, גיליתי שהוא השאיר לי את הטלפון שלו. על פתק, עם סמיילי. התרגשתי. התרגשתי מזה שלמרות שהקאתי לו באוטו ועל הנעליים, הוא עדיין חשב שהגוש אלכוהול המדובלל שמולו שווה הכרות. התרגשתי מזה שזה לא היה עילה לא לראות אותי יותר לעולם ולהיגעל ממני לנצח. התרגשתי מהנכונות שלו. מזה שהוא באמת בן אדם נחמד. ומוכן לתת לי הזדמנות אמיתית. ואז הגעתי למסקנה שכנראה הוא רוצה שאני אשלם לו את הניקוי יבש של האוטו. אז זרקתי את הטלפון.