עד לא מזמן הדעה שלי בנידון היתה מוצקה למדי "לא, מה פתאום! אי אפשר להעביר סיפורת לפורמט אלקטרוני, זה פשוט לא זה".אבל אז קראתי את הפרק הראשון בספרו של גומז "print os dead" (Gomez 2008)  ופתאום, דברים נראה הרבה פחות ברורים...

גומז מפריד בין print, כלומר דפוס, לבין ספר (book), בעוד שבשיעור "אוריינות מדיה, (במסגרתו אני כותבת את הבלוג הזה) ההפרדה היתה חדה פחות, ואולי זה מה שמנע ממני לחשוב על הנושא באופן פתוח יותר.

למעשה, כפי שאני רואה זאת, ההפרדה הזוהיא לב ליבו של העניין. כי הרי מה הוא ספר למעשה? אם נישען על הפתגם הידוע"אל תשפוט ספר לפי כריכתו", הרי שברור שמה שהופך ספר ל"ספרטוב" הוא לא החומר ממנו עשויה הכריכה, הצבעים בהם היא מאוירת, סוג הדף עליוכתובות המילים... אין ספק שהם מעצימים את החוויה, אך בסיכומו של יום, מה שהופך ספרל"ספר טוב" – כזה שנרצה להציג בגאווה על המדף, לשוב ולקרא בו עוד ועוד –הן המילים עצמן. ובתרגום חופשי למה שאומר גומז "מה שחשוב הוא הידע,ורוב הידע הזה יכול להיות מוכל במגוון של פורמטים דיגיטאליים, שיהיו יעילים בהרבהמאשר קופסא פיזית, מודפסת, של ידע".

"המדיום הוא המסר" קובע מרשלמקלוהן, ואני נוטה להסכים איתו ברוב המקרים. הרי מה שהפך את האינטרנט למה שהוא היום היה השינוי בטכנולוגיה, במדיום, שאפשר העלאת תוכן ע"י גולשים, וגישהידידותית יותר למשתמש, אבל אולי, בסיכומו של דבר, הכל עניין של הרגל, והמסר – הוא המסר?

ספרים היו חלק נכבד מעולמי מאז שאניזוכרת את עצמי: החל מהספרייה הצנועה בגן סופיה, אז בחרנו ספר בעיקר לפי הציוריםשעל הכריכה, דרך ספרים של גלילה רון פדר ורומח הדרקון בבית הספר היסודי, ועדלספרים "הרציניים" יותר שהתחלתי לקרא בתיכון, וקשה לי לדמיין את עצמיבלעדיהם כיום. עד כמה שלא ניסיתי (וניסיתי...), לא הצלחתי להביא את עצמי לקרא ספרסיפורת על המחשב, ואפילו לא להדפיס ולקרא על דפים מודפסים. משהו בכל התהליך נראהלי כאילו מבזה את הסופר והספר. עצם הרעיון של לקרא ספר של פיליפ ק. דיק על נייר מדפסת– אותו נייר עליו אני מדפיסה מאמרים לאוניברסיטה (שרובם רחוקים מלהיות משהו שהייתיעושה ללא ההכרח שבדבר), מתכונים ושאר שטויות – לא נתפס לי כמשהו ש"עושים".

אבל האם זה לא כך רק בגלל שלזה אנירגילה? הרי אם הייתי נולדת לעולם כזה, שבו לא משאילים ספר מספרייה, אלא מורידיםאותו לקינדל; עולם בו לא מלווים ספר מחבר, אלא מבקשים שישלח לנו אותו למייל – הכלהיה נראה אחרת.

למען האמת, כבר היום אני עושה שימוש רחב מאוד בספרות מקוונת – את המאמר עליו התבססתי בכתיבת הבלוג הזה הורדתי מאתר הקורס, אנימחפשת מאמרים מקוונים כדי לחסוך זמן בחיפוש ידני בספרייה, אני מורידה ספרי בישולואפייה שלמים ולומדת המון מבלוגים (לא קניתי ספר מתכונים שנים), ואפילו לאחרונה למדתי לסרוג והורדתי דוגמאות מהאינטרנט, בעוד שספר הלימוד שקניתי בנושא מעלה אבק. רקאת המחסום הזה של ספרות מקוונת עוד לא חציתי...

בכל מקרה, לא המשך קיומו של הספר הוא זה המוטל כאן בספק, כי אם זה של הדפוס.

האם זה טוב או רע? לי אין תשובה חד משמעית. מצד אחד, קשה להתעלם מהיתרונות שמציעה לנו הספרות המקוונת: הנגישותוהקלילות בה ניתן להוריד ולמצוא מידע מקוון באינטרנט, החיסכון בכסף, בעצים ובזמן...אך מן הצד השני, יש משהו בפורמט של מילים המודפסות על  דפים כרוכים שמהלך עלי קסם, שעושה לי חשק לקרא.

אז האם הספר המודפס הפך כבר למשהו אנכרוניסטי? הכל עניין של הרגל? אולי – אבל הרגל שממש לא ארצה להפטר ממנו