אנחנו טכנופוביים! אפשר להודות בזה ולהפסיק להתכחש. כל המצאה צריכה להתמודד עם תחושות הנוסטלגיה למה שהיה כאן פעם. אפילו הרכבת נחשבה בלידתה לשליחתו של השטן בעולמינו הגשמי. ועדיין, כשעלתה הרכבת בפעם הראשונה על הפסים (ומבחינתה זאת הייתה תחושה נעימה ומוזרה כמו גרביים חדשות) מי ששלט על הטכנולוגיות החדשות היו אנשים בוגרים. בשנים האחרונות חל המהפך, פתאום דור של ילידים טכנולוגיים, זאוטטים עמוסי גאדג'טים השתלטו לנו על העולם. אם פעם זקני השבט היו נחשבים לחכמים, היום הם מפגרים בכמה מאות ג'יגה.

לתוך העולם הזה נולד הספר האלקטרוני. לעולם שבו העיתון והספר מחפשים חלקת קבר סמוך לפטיפון, לטייפ ולוידאו. כמות הקוראים יורדת בקצב שאפילו בורסה בזמן משבר לא ראתה, ואנשי החינוך מודאגים. אכן, לזפר ולעיתון יש קסם. נוסטלגי פחות או יותר, בכל זאת יש משהו קסום בתחושת הדיפדוף. תחושה שאף כפתור מתוחכם לא יוכל לחקות. הספרים היו כאן מערש התרבות האנושית, אולי אפשר להגיד שהם האייקון שלה. לאברהם אבינו היה ספר, גלילאו גלילי קרא ספר, אולי אפילו אלון מזרחי. אפשר להבין את הצל שמטיל הספר האלקטרוני.

למרות כל זאת אפשר לעצור לרגע. נכון שאנחנו חיים בעולם חומרני, אפילו מדונה, מומחית הקבלה, שרה על זה. ובכל זאת מסחריות וקפיטליזם הוא לא תירוץ-על לזניחת הישן והעדפת החדש. וגם עם הספר האלקטרוני יכבוש בסערה את השוק, בעלי ההוצאות לאור למינהם יסגרו את החודש. אבל סיבה טובה נמצאת לנגד עיני, אותם ילידים טכנולוגיים. אותה קבוצה שזנחה את המילה הכתובה בשביל תוכניות ראליטי צבעוניות ומשחקי רשת מתוחכמים. הספר האלקטרוני יכול להחזיר את אותו קהל לקרוא. אם הספר האלקטרוני יהפוך להיות פריט אופנתי אנחנו נזכה לפריחה מחדש של עולם הספרות והשירה. אולי אפילו נזכה לראות משוררים וסופרים יושבים בקפה כסית מידי צהריים ומתפלספים על הגיגיהם. אתם יכולים להישאר נאמנים לכריכה ולעמוד הראשי של העיתון, אבל תחשבו על עוד כמה זאוטוטים ממלאים את השכל עם ספרים.