יכולתי לבחור לעצור את הכאב באותו יום ברגע אחד.

בחרתי שלא.

בהתחלה נהנתי מהכאב...הוא בא והלך...מפעם לפעם מתחזק בהדרגה,נותן לי זמן להתרגל לעוצמות.

הכאב קירב אותי אלייך...נתמכתי בך. נעזרתי בך. אפילו רק החיבוק שלך והמגע....היה בהם להקל עליי כל כך.

בכל פעם שהכאב התחזק עוד...התרגשתי יותר...הציפייה גדלה...אנדרנלין

הכאב שולט בי. בגופי. מביא אותי לכל מיני תנוחות שאף פעם לא חשבתי...ובכל תנוחה אני מוצאת רגיעה לכמה דקות...עד שהגוף מחליט על תנוחה אחרת עבורי...הכאב שולט בי...מחבר אותי לגוף כמו שלא הייתי מחוברת מעולם.

הכאב הולך ומתחזק ואני מסוחררת...בסוף 12 שעות הגיע הזמן שלו לצאת ואני על המיטה צורחת...פעם ראשונה בכל החצי יממה האחרונה שאני צורחת...מפוחדת נורא ומרגישה שאין לי כוח יותר.

ובדיוק ברגע שהמחשבה המפחידה הזאת שאין לי כוח עוברת לי בראש...אני מרגישה כאילו אני יוצאת מגופי והכאב עמום...גל של כוח שאינני יודעת מאיפה קיבלתי פתאום...והילד שלי בחוץ. עלי. חם ורך. הדבר הכי נעים שהרגשתי. הדבר הכי יפה שראיתי.

במהלך חצי שנה אחרי הלידה חשבתי על הלידה כל הזמן.

לא משנה על מה חשבתי...תמיד גם הלידה הייתה בראש...משחזרת אותה שוב ושוב ושוב...מדברת על זה עם על מי שמוכן לשמוע.

באיזשהו שלב זה הפך מציק, האינטנסיביות בה אני חושבת על הלידה...שאלתי ואמרו לי שזה טבעי ונורמאלי ושעם הזמן המחשבות על זה ילכו ויפחתו.

תמיד ראיתי את זה כחוויה נפלאה...וזו אכן הייתה.

אבל...בעולם מתוקן....במקום מענק לידה ביציאה מבית החולים היו נותנים לך פסיכולוג/ית שינסו להסביר לך איך זה שהכאב שחשת לא הוציא אותך משפיותך ואיך זה שמהגוף שלך יצא כרגע בן אדם שלם.

בברית ביקשו ממני לקרוא הגומל...אפילו לא שאלתי מדוע...רק אחר כך חשבתי על כך שאדם קורא הגומל כשהוא ניצל מסכנה ברורה ומיידית.

הבנתי את הסכנה...רק השבוע...כשאני עדיין ממשיכה לשחזר בתוכי את החוויה הזו. ברגע הלידה עצמה...הרגשתי שהגוף כל כך כואב שאני יוצאת ממנו....מתנתקת...זה הרגע בו קיבלתי כוח ללדת אותו פתאום.

אלוהים!!