לא זה לא ספר מתח, ולא תיאור של מעשה שקרה אי שם בשנות השישים... זה קרה אתמול, מאי 2009
אותי זה לא מפתיע. 14 שנה גרתי בארגנטינה, הייתי חלק ממערך האבטחה של הקהילה היהודית, חוויתי על בשרי את האנטישמיות המוצהרת והמוסתרת, הגנתי על עצמי ועל אחרים וגם תקפתי לא פעם... כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה וההגנה הטובה עוד יותר היא ההרתעה. יהודים צריכים לדעת להגן על עצמם, לא רק כי אי אפשר לסמוך על אף אחד, אלא מעבר לכך, כולם צריכים לדעת שעם יהודים לא מתעסקים, שהם מגיבים חזק וכואב. כך היה באותם שנים
אני זוכר שבשנות ה 90 המפלגה הניאונצאית בארגנטינה (כן יש דבר כזה) ביקשו אישור מהמדינה להשתמש בצלב קרס כסמל המפלגה. הם תיכננו לערוך הפגנה גדולה... אבל היא בוטלה... היא בוטלה כי המשטרה אמרה להם שהיא לא תוכל להבטיח את שלום המפגינים... ואתם יודעים מה? המשטרה צדקה.
המעשה שקרה לפני כמה שעות, הוא תוצר ישיר של מדיניות ישראלית, כן שלנו, של מדינת ישראל, של כל אחד מאיתנו. בשם הקיצוצים, ההתייעלות, המחוות של רצון טוב, הקשרים העסקיים... ממשלת ישראל ומוסדותיה הפקירה את יהודי העולם. נכון, כשיש אסון אנחנו הראשונים לשלוח הרקולס ומחלצים... אבל אנחנו לא עושים כלום כדי למנוע את האסונות הקטנים. מדינת ישראל לא עושה כלום ברמה ההסברתית (תארו לעצמכם מה היה קורה עם קבוצת ימין יהודי קיצוני היתה תוקפת במקלות הפגנה פרו פלסטינית), ואנחנו פשוטי העם... גם אותנו זה לא מעניין.
אולי זה היה מעניין אותנו אם היינו יודעים מזה? יכול להיות... אבל שום אתר חדשות ישראלי לא מצא לנכון לספר את הסיפור הזה אפילו ככותרת קטנה.
הכתבים והעורכים יודעים בדיוק מתי פאריס הילטון התפשטה מה היא לבשה, איזה סוג סרטן עור יש למייקל ג'קסון ואפילו מה הדירוג של התמונה של התחת של דמי מור שאשטון קוצ'ר העלה לטוויטר. אבל יהודים שחוטפים מכות בטקס יום העצמאות למדינת ישראל... זו באמת ידיעה קטנה ושולית שמצריכה יכולות עיתונאיות עילאיות כדי לאתר את הסיפור.
הסיכום שלי הוא ממש קצר בושה למשרד החוץ ומערכת ההסברה בושה לעיתונות הישראלית בושה לנו |