התובעים בתיק קצב, צפויים לזמן לדוכן העדים את פרופ' יורם יובל, פסיכואניליטיקאי וחוקר מוח, כדי לתמוך בעדותה של א' ממשרד התיירות- העדה המרכזית בפרשה.
יובל יתבקש להסביר את הסתירות שיש כביכול בעדותה והכוונה בעיקר ל 2 טענות שצפויים להציג פרקליטי הקצב:
1. איך זה שלאחר שהעידה על מקרה האונס הראשון, אותו תיארה כמקרה בודד, היא נזכרה "פתאום" אחרי חודשיים במקרה אונס נוסף?
2. כיצד אחרי ביצועי מעשי האונס הנטענים, שבה וביקשה לעבוד עם האנס (לכאורה) קצב?
אמנם הפרופ' יוכל להסביר את הטענות טוב ממני, אך עד שיעשה זאת, אקדים להסביר בעצמי, שמדובר בתופעה שכיחה ומוכרת המאפיינת נשים רבות אחרות, שהותקפו מינית ונמצאות בפוסט טראומה.
נשים אלו לא רק שאינן זוכרות את כל חוויות האונס (גם פרטים בתוך האונס עצמו וגם תקיפות נוספות, אם עברו כאלה), אלא שלפעמים גם אינן זוכרות על מה הן דיברו לפני חצי דקה, או להבדיל- מאבדות תחושת זמן (עבר/הווה).
הטראומה הקשה שהן עברו, מציפה מידי פעם זכרון כזה או אחר ולא תמיד הוא צף באופן סדור/סכמטי/לוגי, כלומר- מדובר בפלאשבקים קשים מנשוא ולכן הם גם נוטים לצוץ במנות קטנות.
מנות גדולות ומפורטות יותר עלולות להביא את החווה אותם, להתמוטטות פיזית, וזו למעשה שיטת הגנה של המוח, כדי להגן על המערכת כולה כך שתשרוד את היוםיום.
(אגב, אחת המטרות של הטיפולים הפסיכולוגיים הניתנים לקורבנות אונס, הוא לאפשר למותקפת לשלוט בזכרונה, ולא לתת לזכרונה לשלוט בה).
באשר לטיעון השני בדבר בקשת המתלוננת על האונס, לעבוד שוב עם האנס: -ובכן, גם זו תופעה מוכרת בקרב נפגעות תקיפה מינית, שלה 2 הסברים:
1. רצון המותקפת להכאיב לעצמה/להעניש את עצמה (כלומר- הפיכה יזומה למאזוכיסטית)
2. רצונה חסר הסיכוי של המותקפת לחזור ולשלוט במצב באופן רטרואקטיבי.
(2 רצונות אלו אינם בהכרח מתנגשים זה בזה. לרוב שלובים זה בזה ותמיד גורמים לנפילה באותו הבור)
הרעיון הוא לטשטש את הפגיעה הנפשית החמורה שעברה המותקפת בשיטת: "אם אי אפשר להלחם בו- נצטרף אליו" תוך נסיון לשכנוע פנימי שהיא לא באמת הותקפה מינית, אלא מדובר בהסכמתה המלאה ו"תחת שליטה", על אף ש"הסכמה" זו "איחרה את הרכבת".
דבר זה גורם גם לנאנסות רבות ולילדות שעברו גילוי עריות, לההפך בעתיד ל"שרמוטות" או זונות השוכבות עם עשרות גברים ביום, במטרה להכאיב לעצמן וגם לחזור ולשחזר שוב ושוב את סצנת האונס שעברו, רק שהפעם תוך "שליטה" באונס, שהרי לא כפו את זה עליה, אלא היא "היוזמת".
כמובן שתרגיל ההונאה העצמית הזה לא באמת עובד ותחושת האשמה והשנאה העצמית חוזרות, משוכפלות ועולות שוב ושוב, אך די בתרגיל זה כדי לומר אח"כ לשופט: "כבודו, היא דרשה את זה" או "כבודו, אם היה אונס, מדוע רצתה לחזור לעבוד עם האנס?" אלא שבמקרה של קצב, הוא לא בתפקיד "הגבר שזיין כחוק" אשה הנפלה קורבן לאונס קדום הגרם לה "להשתרלל איתו"- אלא בתפקיד האנס הקדום עצמו (לכאורה).
ובמילים אחרות: הביצה של קצב, קדמה ל"תרנגולת המאזוכיסטית" ולא להפך.
יאמרו מבקריי- זה "קשקוש פסיכולוגי"
אז א: יש יותר מידי עדויות של קורבנות אונס עם תסמינים הדומים ל"קשקוש" המתואר כאן ושם. ב: העובדה שישנן כמה וכמה נשים שתיארו את אותה התנהגות תוקפנית של הקצב משה, מעידה שאם מישהו פה מקשקש זה הקצב בכבודו ובעצמו, וזה מאוד לא מפתיע- מעטים הם המקרים שנאשמים באונס אומרים לשופט: "כבודו, אני בהחלט אנסתי אותה"
מה שכן- אין לי ספק שעבירות מין הן קשות להוכחה משפטית, וזאת בגלל שלרוב, אין עדים נוספים זולת המעורבים הגורסים איש איש את גרסתו אך על השיטה (הלא משפטית) לזהות מי מהם דובר אמת, כתבתי בפוסט הזה:
http://cafe.themarker.com/view.php?t=655322
ג: גם אם מדובר ביחסי מין בהסכמה ולא באונס, הרי עצם העובדה שמדובר על יחסים בין בוס לפקידתו, די בה כדי להפוך זאת לעבירה פלילית, כיוון שלא ניתן לייחס רצון חופשי למישהו שתלוי באדם שמעליו, בידיוק כפי שאין לייחס לעובדי קבלן רצון לעבוד ללא תנאים סוציאלים, למרות שחותמים על כך שוב ושוב. *נ.ב- פוסט זה נכתב באתר השייך לעמוס שוקן שמפרסם בעיתוניו מודעות זנות בניגוד לחוק, ובכך הופך לשותף פעיל בתעשיית המין הנצלנית והאלימה שעושה כסף על גבן של הנשים המנוצלות. אמליץ גם לכם להבהיר נקודה זו בסוף כל פוסט ובכך להפגין כנגד המשך הבזיון (מי שלא יעשה זאת- משת"פ) |