יש אינטימיות מבורכת בלהיות "כולה" אני בקפה. לא מעניין אף אחד, לא רוצה לעניין אף אחד, אני יכול לא לכתוב כאן חודש, אני יכול לכתוב כאן כל יום, פרטים אישיים, כמו יומן עם גיבוי און-ליין, וזה הרי הרעיון של בלוג מלכתחילה.

את הבלוג הפוליטי שלי, אם אני לא מעדכן שבוע, שולחים לי מיילים לראות אם אני כבר מת. זה, כנראה, יהיה גם דינו של בלוג המחשבים שלי.

במגזין במה, שפרשתי ממנו השבוע בלב כבד, מסיבות שלא בא לי להכנס אליהן, אם לא הייתי שולח אף מאמר חודש, הקוזה-נוסטרה היו מחכים לי ליד הבית. כאן שקט. אינטימי. 

אינטימי. אינטימי זו מילה בעייתית. זאת אומרת, המילה דווקא בסדר גמור, אני בעייתי, אני חושב. אני לא לבד במחשבה הזו. יש יותר נשים שיסכימו עם ההצהרה האחרונה מנשים שהתלוננו נגד משה קצב. 

אני חושב שהתקופה האחרונה הייתה מוצלחת במיוחד, לחוסר האינטימיות שלי, זאת אומרת. הצלחתי לעשות כמה דברים שהפתיעו אפילו אותי, ואני כבר צריך להיות רגיל לשטויות שלי. "אבל מה את רוצה ממני?" לבחורה שיצאתי אתה ואמרה לי שהיא "מפחדת להעיר את השותף שלה כל כך מאוחר" היה בהחלט השיא. 

ל', בחורה אמריקאית חביבה מאוד שאני עובד אתה צחקה כשהיא שמעה את זה. אני מניח שמהמקום שבו היא נמצאת זה באמת מאוד מצחיק. היא טענה שאני פריג'יד. לא פעם ראשונה שאני שומע גם את הטענה הזו. אני לא. באמת שלא. אני פשוט לא כל כך מרגיש בנוח כשיש אנשים בסביבה, וזה כולל, לצערי, נשים.

זה לא היה ככה כשהייתי ילד. לא, אני זוכר את עצמי נדחף בינות לאלפי האנשים בתור לאיזה מתקן אידיוטי ביורודיסני. היום? בדיסקוטק לא תמצאו אותי. הלכתי להופעה של הבילויים במוצ"ש (מומלץ!) ונקרעתי בין שני דחפים - הדחף לרדיוס בן חצי מטר נקי מאנשים סביבי והדחף להיות כמה שיותר קרוב לבמה. הראשון ניצח, בנוק אאוט.

עזבי אותי אינטימיות, אמרתי פעם לי', באחד הריבים שהיו לנו לפני שהיא הבינה שאני כל מיני סוגים של רע בשבילה וברחה לאוסטרליה, עזבי אותי. קודם שאני אפסיק להרגיש לא נוח כשאת מחזיקה לי יד, אחר כך נתקדם לאינטימיות, בסדר?