0

אחרי המבול

4 תגובות   יום שני, 6/8/07, 18:15

יום שישי שעבר, חצי שעה לפני שבת.

 

האחיינים הפסיקו את משחקיהם בבריכה הגדולה, ששכנה אחר כבוד במרפסת על הגג.

"המצילים" נכנסו פנימה והחלו לארגן את 3 החבר'ה לשבת. אני התאדיתי במטבח, עבדתי על כמה דברים שם.

 

השגחה על בריכה ריקה הינה תפקיד חסר טעם, נכון?

איש לא הבחין במזימה שרקם לו אחד הילדים, בתום-לב, כמובן - להוציא את האוויר מהבריכה, המלאה עדיין.

וכך זה קרה.

בריכה ששעתיים+ לא הספיקו למלא את כולה - רוּקנה תכולתה אל תוך הבית.

תוך שניות התכסה הכל מים. מים. בכל מקום מים.

 

בתחילה, לא הבחנתי בנעשה. הייתי בחדר שהאימה הזו עדיין לא הגיעה אליו. וכך גם קולות התכונה.

רק בן השלוש וחצי, לאחר שכמו דודה פולניה טובה דחפתי לו משהו לאכול בהגיעו לביקור פתע במטבח, טרח לעדכן. "כמה שלוליות וזהו", סברתי לתומי. כשיצאתי מהמטבח, התעדכנתי בחומרת העניין.

דשדשתי למדרגות, פונה לקומה העליונה, משתדלת שלא להחליק.

הגעתי כשפעולות החילוץ וההצלה נערכו ביתר-שאת. הקטן - עמד על מיטה, הבכור - ישב איפשהו וכולם עסקו בגריפה מהירה.

התברר שמשהו בניקוז בגג לא עבד כראוי. מה שהוביל לתוצאה בלתי נמנעת - רבע שעה לפני הצפצוף הראשון, הבית מוצף.

בשלב הזה, גיסי, שבינתיים הגיע עם זוגתו, הלוא היא אחותי, הצטרף למשימה.

הילדים ששים ושמחים ואנחנו לחוצים.

צפצוף שני. הכל יבש. אנחת רווחה.

 

אגב, נספרו נזקים.

ביניהם, תיק שלי, בו היו דברים באמת חשובים שלי. כולל קלסר מושקע במיוחד שלי (לימודים) - התרטב כולו (באמת הגיעה העת שאקפיד קצת יותר על הסדר בחדרי). גם כמה חוברות חשובות. הם לא חזרו למצבם ההתחלתי.. ברוך דיין האמת. [אוטוטו הולכת הביתה, לשחזר חלק מהנ"ל.]

 

מי אמר שילדים זה לא שמחה?:)

 

דרג את התוכן: