הזהות העצמית היא מעין פרויקט של יצירה עצמית המבוסס על אמונותיו של האדם ביחס למה שהינו, ואשר ככל סיפור כולל, לצד עובדות "אובייקטיביות", גם הרבה פרשנות ועריכה, או כדברי גלובר (1989). האדם הוא "חיה מפרשת עצמה".

    אם אדם מפתח למשל תפיסת עולם על פיה הוא מקופח. יהיו עובדות אובייקטיביות שעל פיהן ביסס את השקפת עולמו זו. אבל יתכן גם שיתרחשו בחייו אירועים שאינם כאלה, אולם הוא כבר יפרש אותם לכיוון הקיפוח וכך יאושש שוב ושוב את תפיסתו העצמית. הסיפור שלו יהיה סיפור של קיפוח, עד שגם זהותו תהיה זהות של מקופח.

סארטר (1972) הפילוסופיה ההרמנויטית (הפרשנית): כל הפעולה האנושית ניתנת לקריאה ולפענוח בדיוק כמו הטקסט הכתוב, דהיינו, על ידי קישור פעולות נפרדות לנרטיב שלם או ל"עלילת סיפור".

    אנחנו מכירים כבר מחקרים בהם מוזיאון למשל נקרא כטקסט, מסמך פורמלי של ממסד כלשהו מפוענח באמצעות כלים ספרותיים. אנחנו מכירים איך סניגור וקטיגור לוקחים את אותן עובדות הנשענות על אותן ראיות וטווים מהן שני סיפורים שונים. הם מפרשים אחרת, מדגישים הדגשים שונים והמספר המוכשר מביניהם ינצח.

סופרים – אצלם מעשי פרשנות ויצירה אלה לא נפסקים בגבולות העצמי, הם נוטים להרחיב את גבולות תהליך היצירה העצמית על ידי הפיכת חומרי חייהם ליצירות אמנות בעלות זכות קיום נפרד מזה של יוצריהן.