כותרות TheMarker >
    ';

    קו 5 - מדריך עירוני לתל אביב

    אין אייקון תרבות תל אביבי יותר מקו חמש, \"המטרו התל אביבי\", כתבו עליו שירים, סיפורים ואפילו עבודת דוקטורט. קו חמש, שמלווה את תל אביב משנותיה הראשונות, חוצה את העיר מצפון לדרום ומספק הצצה לכמה מהאזורים היפים והמרתקים ביותר בעיר.
    במשך שנה שלמה שוטטתי בתל אביב דרך תחנות הקו וגיליתי שכונות, רחובות, גינות וחנויות, היסטוריה נשכחת ואדריכלות נוכחת ולמדתי להכיר את תל אביב מחדש בכל נסיעה בקו.
    הבלוג שלי מזמין את התל אביבי שבטוח שהוא כבר מכיר הכול ואת המבקר מבחוץ שרוצה לדעת, לטיול אחר בתל אביב, דרך המסע שבין התחנות של קו חמש.

    תהנו, רננה.

    תודה לאביב מצר ואורי קידר על הצילומים ולמאיה חלוואני על עיצוב הלוגו.






















    ארכיון

    0

    שדרות נורדאו

    4 תגובות   יום שלישי, 19/5/09, 01:50

    בדרך אל הים - הצפון הישן של תל אביב


    האזור שמסביב לשדרות נורדאו משתייך למה שמכונה ה"הצפון הישן" של תל אביב. זוהי שכונה בעלת אופי רגוע יחסית למרכז העיר, עם רחובות קטנים וגינות ירוקות, שגובלת באזורי מסחר יוקרתיים של צפון העיר, כמו צפון רחוב דיזנגוף ומתחם בזל ונהנית מקרבה לשניים ממוקדי המשיכה המרכזיים של תל אביב: חוף הים ופארק הירקון. השילוב הזה שבין אווירת השכונתיות של פעם שמרחפת כאן בין הבתים לבין העיר שמקיפה את הצפון הישן מכל עבר וחודרת אליו במשב רוח רענן (גם אם מעט מפויח) הוא ייחודו וסוד משיכתו של האזור ומה שהופך אותו לאזור מגורים אטרקטיבי ביותר עבור אותן משפחות צעירות, עירוניות, מבוססות - היאפים של תל אביב, שלא מוכנים לוותר על העיר, אבל מחפשים אי של שפיות שאפשר להרגיש בו לפעמים גם קצת שכונה.
    בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, כשהאזור סביב שדרות נורדאו החל להתפתח, הוא נחשב ל"צפון החדש" של תל אביב. ההתפשטות צפונה היתה חלק ממהלך התרחבות טבעי של העיר. חלק גדול מן העולים שהגיעו באותן שנים לישראל במסגרת העליה הרביעית והחמישית היו אנשי עיר ותל אביב היתה הדבר הקרוב ביותר למה שהשאירו מאחור. הביקוש הגדול למגורים בתל אביב, שסבלה כבר מימיה הראשונים ממחסור בנדל"ן, הפכו את שכר הדירה בה לשערורייתי. אלה שיכלו להרשות לעצמם לשדרג את איכות חייהם, התרחקו מהדוחק העירוני צפונה לשכונות החדשות בקרבת הירקון. כבר אז, הנדידה צפונה הבחינה בין אלה שיש להם לאלה שאין להם ותושבי האזור הצפוני החדש זכו לכינוי הידוע לשמצה "צפוני" – נשמע מוכר?
    השכונות החדשות נבנו בהתאם לתכנית גדס, תכנית המתאר הראשונה של תל אביב. סר פטריק גדס, מתכנן ערים סקוטי שנקרא לתכנן את חלקיה החדשים של תל אביב, ראה בעיני רוחו עיר גנים שוקקת שלאורכה רחובות מסחריים ראשיים הנחצים על ידי שדרות ירוקות רחבות המאווררות את העיר בעזרת הבריזה מן הים. אורבניסט וביולוג, גדס ראה בעיר רקמה אנושית חיה וביקש לשמור על אופיה באמצעות מתחמי רחובות קטנים, נעימים למגורים ובמרכזם גינות ירוקות לרווחת הציבור. האזור שמסביב לשדרות נורדאו מגשים במידה רבה את חזונו של גדס.
    הכינוי "צפוני", דרך אגב, כבר נדד צפונה מכאן והוא מתייחס כיום בעיקר לתושבי שכונות עבר הירקון, הידועה שבהן היא רמת אביב ג'.

     
    רחוב אבן גבירול 179

     קו 5 עובר מרחבת מילנו השקטה הישר לרחוב אבן גבירול הסואן. חצייתו של רחוב אבן גבירול היא הרבה יותר מחציית כביש, זהו מעין קו גבול פנים-עירוני, ששורשיו היסטוריים. בעבר נקבע גבולה המזרחי של תל אביב בתוואי רחוב אבן גבירול ורק לאחר מכן הורחב מזרחה לכיוון דרך נמיר של ימינו. הביטוי העירוני המוחשי ל"חציית הקווים" הוא המעבר מאזור חניה 2 בצדו המזרחי של אבן גבירול לאזור חניה 1 שבצדו המערבי. כמו שיודע כל מי שביקר אי פעם בתל אביב - החניה בעיר קובעת הכול. בעולם הדימויים התל אביבי, אזור חניה 2 הוא אזור המגורים הבורגני של מרכז העיר, הדבר הכי קרוב לפרברים בתוך תל אביב. לעומתו, אזור חניה 1 שכולל את חלקו הגדול של מרכז העיר נחשב בעיני התל אביביים ללב האמיתי של תל אביב. עבור תל אביביים עקשנים במיוחד, מגורים מחוץ לאזור חניה 1, משולים למגורים מחוץ לעיר. 

    מקום טוב לספוג את אווירת האזור הוא קפה הורקנוס, שחולש על צומת הרחובות הורקנוס ואבן גבירול. בית הקפה פועל כבר יותר מעשור – שנות אור במונחים תל אביביים – והרוויח ביושר את התואר הנכסף "מוסד". כשמסביב בתי העסק מתחלפים ומשתנים בהתאם לעונות השנה והטרנדים החולפים, "הורקנוס" עומד לו איתן בפינתו, עם המראה המוכר, התפריט הקבוע והמוזיקה הנעימה, כמו חבר טוב שתמיד נמצא שם בשבילך. זהו מקום שלא מתאמץ להיות אופנתי, מסוגנן או מתוחכם, אלא פשוט עושה את העבודה, מהקפה הראשון של הבוקר ועד הבירות בערב על הבר. היציבות והסולידיות הופכים את הורקנוס למקום עם אופי שכיף לחזור אליו, וחלק גדול מהקהל שלו הם החברה' הקבועים מהסביבה.
    התבוננות בקהל המקומי הפוקד את בית הקפה מלמדת משהו על האוכלוסיה המקומית; בצהרי יום שישי הקהל שנותן את הטון בהורקנוס הם חברה' בשנות העשרים המתקדמות, רובם גדלו מחוץ לתל אביב והגיעו אליה כדי לטעום את חיי העיר אחרי הצבא. בינתיים הם לומדים ועובדים רוב הזמן, ושוכרים כאן דירות במחירים שערורייתיים שרק רווקים יכולים להרשות לעצמם. זמנם כאן קצוב – עד לילד הראשון, אז יחזרו לפרברים, ובינתיים הם מנצלים כל רגע. בשבתות, תפגשו כאן את בני השלושים ומשהו, זוגות צעירים המלווים בצאצאים טריים שנאספים כאן לקפה הקבוע של שבת בבוקר. לכאורה רק כמה שנים מפרידות בין שתי האוכלוסיות, אבל למעשה זהו עולם ומלואו. אלה האחרונים הם התל אביביים "השורדים", שגם עם שלושה ילדים ובלי חנייה לא יוותרו על העיר ורעש מכונות הקפה בבוקר הוא קריאת התרנגול הפרטית שלהם.

    גם הבריטים שכבשו את הארץ בשנת 1917 ושמו קץ ל-400 שנות שלטון עותומני בארץ ישראל, זיהו את הפוטנציאל של האזור ובחרו להנציח את נצחונם על התורכים בכיכר היל הנמצאת במעלה רחוב הורקנוס. בפסגת הגבעה ניצב עמוד שיש. אנדרטה לציון המבצע הנועז לצליחת הירקון על ידי הכוחות הבריטיים בפיקודו של גנרל היל. הכיכר עצמה מלאת פוטנציאל לשמש כפינת חמד מקסימה, עם עצים גדולי צמרת, ספסלים נחבאים ומזרקה קטנה, אבל למרבה הצער היא סובלת מהזנחה ולכלוך. בגן הציבורי ממול, גן ברנדר, שכן בעבר בית המטבחיים העירוני של תל אביב. בית המטבחיים החל לפעול במקום בשנת 1931 ובשנות ה -40 שימש גם כאחד הסליקים החשובים של ארגון "ההגנה" בתל אביב. הילדים שגרו בסמוך פחדו ללכת ליד בית המטבחיים, ממנו עלו קולות מחרישי אזניים וריחות צחנה נוראיים. מי שהעז לעבור בסמוך, זכה להערצת חבריו. כיום, אולי כחוויה מתקנת לעבר, שוכן כאן משרד הווטרינר העירוני של תל אביב, בגן הותקנו מתקני משחקים לילדים ובערב נמלא הגן בכלבי השכונה ובעליהם. גם בגן ברנדר וגם בכיכר היל נתגלו שרידים ארכיאולוגיים.

    רחוב אבן גבירול החוצה את העיר מדרום לצפון הוא אחד מן הרחובות הראשיים והסואנים בתל אביב. ייחודו של הרחוב המסחרי באכסדרת העמודים המסוככת מעל קומת המסחר לאורכו ומאפשרת מפלט מגשם בחורף ומשמש קופחת בימי קיץ חמים (הלחות למרבה הצער מצליחה לחדור גם לכאן). אופיו הרועש של הרחוב עלול להרתיע את מי שמבקש להכיר את הפינות הנחבאות והאינטימיות של תל אביב, אבל אם אתם רוצים להרגיש איך נראית ונשמעת תל אביב של היום-יום, שלא מככבת במדורי רכילות, לכו את קטע הדרך הקצר עד לתחילת שדרות נורדאו.
    מפתיע לגלות בחלקו הצפוני של הרחוב את בתי העסק הקטנים שמזכירים במראם מרכז מסחרי שכונתי – כלבו יחזקאל, מיני אימפריה מקומית שמחזיקה בשתי חנויות עמוסות עד עייפה, בהן תוכלו למצוא הכול ואף יותר: משחקים לילדים וכלי בית ב"סניף" המנוהל על ידי האם ותמרוקים, פרפומריה וחומרי ניקוי ב"סניף" שבניהול הבן; הסנדלר שזוגות הנעלים שזה עתה הודבקו פרושות לייבוש מחוץ לחנותו, החשמלאי והאינסטלטור שחולקים חנות יחדיו, ואפילו זגג ורפד תמצאו כאן. ביניהם ממוקמת חנות אופניים רכה בשנים וחביבה להפליא ביסיקלטה, שהצוות החמוד שעובד בה תמיד שמח לעזור ומפגין מקצועיות מפתיעה לטובה. עוד תתקלו כאן בממלכת בגדי הים של צפון תל אביב, ובראשה מטלון האגדית החוגגת 100 שנה לפתיחתה. בימי תפארתה גדודי נערות צעירות היו מגיעים לכאן בראשית כל קיץ כדי לרכוש ביקיני קטנים ומעוצבים. בשעות השקטות של היום מתפתח כאן הווי רחוב שכנותי, בעלי המלאכה והמוכרים יושבים מחוץ לחנויות, מעשנים, שותים כוס קפה ומחליפים דברים זה עם זה.
     
    בפינת הרחובות אבן גבירול ונורדאו נמצאת כיכר פרוכטר, היא כיכר "הקסטל", על שם הקיוסק למכירת כרטיסים להצגות ולמופעים העומד במרכזה. סמוך לקיוסק פעל במשך שנים רבות סניף "הקסטל" של משרד הפנים, ובימי הקיץ היה משתרך בכניסה אליו תור ארוך של מבקשי דרכונים. כיום, זוהי חנות צעצועים שמסדרונותיה הפתלתלים והצרים הם תזכורת לאווירת הבירוקרטיה ששלטה כאן בעבר.
    בכיכר, מסביב לפסל הענק דמוי הכד ומזרקת המים תוכלו לחזות בנציגיו של דור הוותיקים שפיתח וביסס את אזור "הצפון הישן" - קשישים בכסאות גלגלים חונים בצידי הספסלים, מתחממים בשמש או בוהים במתרחש סביבם ולצידם, מטפלותיהם, המכונות על פי רוב "פיליפיניות" (ללא קשר למדינת מוצאן), מתגודדות על הספסל ומנהלות שיחה ערה בשפתן.
    חלק בלתי נפרד מהווי השכונה שמסביב הוא סניף השופרסל שבכיכר. הביקור בו יגרום לכם להרגיש שנקלעתם לסצינה הזויה מסרט שמתרחש אי שם בעיירה קטנה ונידחת. על אף שמדובר ברשת מרכולים גדולה, יש בסניף אווירה פמיליארית ונדמה שכולם מכירים את כולם כמו בימי הצרכניה. מי יודע, אולי הקופאית תסכים "לרשום" לכם על החשבון. ההרכב האנושי בחנות הוא תמהיל מוזר ומשעשע של מועדון זקני השכונה שמברכים זה את זה בשלום, מחליפים רכילויות ונעצרים לפטפט עם המוכרת בדוכן הגבינות שמפנקת אותם בטעימות מהדג מלוח וביחס אישי חם, דודות מבוגרות שתמיד מתווכחות עם הקופאית על משהו, אמהות צעירות ומטופחות, שיפוצניקים מהבניינים שבסביבה שקונים בירות בשעה 11 בבוקר והכל מתערבב בבליל העברית והרוסית שנשמעות בקופות. 

     
    שד' נורדאו 91

    כשמתחילים לצעוד על שדרות נורדאו מרגישים כאילו העיר "הורידה הילוך" ונעטפה באווירה רגועה – זהו סוד קסמן של השדרות. בשונה מאחיותיהן המפורסמות, לשדרות נורדאו לא באים מהקצה השני של העיר כדי לעשות סיבובי דאווינים וגם לא תראו כאן תיירים עם מצלמות. השדרה משנה את פניה לאורך היום בהתאם לקצב של האנשים שחיים בה; צעירים סתורי שיער בכפכפים וטרנינג שמוציאים את הכלב לטיול בוקר, מטפלות דוחפות עגלות ילדים במעלה השדרה בשעות הצהרים המוקדמות, זקנים מתאווררים על הספסל בבריזה של אחר הצהרים צופים בעוברים ושבים בשדרה, משפחות שחוזרות מהים, או נערה ששקעה לתוך ספר לאור פנס הרחוב.
    השדרה, שגבולותיה הם רחוב אבן גבירול מצד אחד והים מן הצד השני, עברה דרך ארוכה מאז שנות העשרים של המאה הקודמת, אז התגוררו כאן פליטים בצריפים ובארגזים, ואת האזור אפפה צחנה איומה בשל הסמיכות לבית המטבחיים ברחוב הורקנוס. לפני כעשור, עברה השדרה מתיחת פנים, ניטעו עצים חדשים ונסלל שביל אופנים (שכבר כוסה בפירותיו המלכלכים של עץ הפיקוס). בעקבות הרמונט, התייקרו מאוד מחירי הנדל"ן מסביב לשדרה. ובכל זאת, בעוד מחירי הנדל"ן מסביב מאמירים שחקים, השדרה עצמה ממשיכה לשמור על חן נאיבי ונינוח ולמלא נאמנה את ייעודה המרכזי עבור תושבי השכונה – הדרך אל הים.

    מ"רחבת הקסטל" שדרות נורדאו מתחילות לטפס (ובהמשך גם לרדת) לכיוון הים. רחוב יהושע בן נון החוצה את שדרות נורדאו בחלקן זה יוביל אתכם למתחם בזל ההדוניסטי. לפני שתשקעו לתוך הבועה, כדאי לעשות סיבוב קטן ברחוב יהושע בן נון שאוצר בחובו פיסות היסטוריה ארץ ישראלית מתקופות שונות. בצדו הצפוני של יהושע בן נון סמוך לשדרה עומד צמד בתי כנסת, אשכנזי וספרדי. בצפוני מבין השניים, כפי שמעיד שלט ההנצחה, נהג להתפלל וללמד תורה מפקד האצ"ל דאז מנחם בגין. באותן השנים, 1944-1946, הסתתר בגין מפני הבריטים בדירה קטנה ברחוב הבשן הסמוך כשהוא מחופש לרב בשם ישראל ססובר. יחד עמו שהו בדירה אשתו עליזה, בנם הבכור, חבר הכנסת לשעבר בני בגין ואביה של שרת החוץ ציפי לבני, איתן לבני, שהיה קצין המבצעים של האצ"ל.
    מעברה השני של השדרה, בחזיתו של בית מספר 49 ברחוב, מאחורי הספסל, ניצב סלע כורכר בגובה 1.5 מ' – זהו שריד כמעט אחרון מרכס הכורכר שהיה באזור הזה, פעם, כשתל אביב היתה רק חולות. ואפרופו תל אביב הקטנה - בכניסה לחצרות הבניינים שברחוב יהושע בן נון 36-38 עומד שלט תמים האוסר על כניסת אופנועים וכלבים. איסור כזה מעורר כמובן את יצר הסקרנות לגלות מהו סוד הגן הנעלם. הצצה אל החצר האחורית של הבניינים תכניס אתכם אל גינה פנימית קטנה, מוקפת עצים ושיחים ובמרכזה שרידי ספסל ופנס גינה קטן. אם עומדים שם כמה דקות ונעטפים בשקט המגונן של החצר, אפשר לשמוע את הדי קולות הילדים ששיחקו כאן  עד שאמם קראה להם לעלות הביתה.

     

    אם הרצל, חוזה המדינה, היה קופץ בשישי בצהרים לקפה במתחם בזל, אפשר להניח שהוא היה מאוד מרוצה מהאוטופיה הקטנה שצמחה לה כאן באמצע הלבנט. לא נראה שבבזל שמעו על פוליטיקה, מיתון, בעיות בטחוניות ובכלל לא נראה שמקשיבים כאן לחדשות. למה, בעצם, לתת למציאות להרוס את הכיף. הבעיה הקיומית העיקרית שמטרידה את באי המתחם ותושביו היא איתור מקום חניה. אזור בזל נחשב (בצדק מוחלט ומוכח) לאחד מאזורי החניה הגרועים ביותר בתל אביב ומחקר שנערך באחרונה העריך את עלות חיפושי החניה היומיומיים באזור בזל לבדו בכמה עשרות מיליוני שקלים בשנה. אבל אתם הרי הגעתם באוטובוס, אז אתם יכולים להיות רגועים.
    את המתחם, שמשתרע בין רח' יהושע בן נון לרח' השל"ה, לא רואים מהשדרה וגם לא מהרחובות הראשיים מסביבו, אבן גבירול ודיזנגוף. ריבוע רחובותיו של המתחם מתערסל בין רחובות המגורים השקטים שמקיפים אותו. מיקומו המבודד תואם גם את אופיו - אי של נהנתנות מדושנת, הבולט אפילו על רקע הבועה התל אביבית שמקיפה אותו.  דרי מתחם בזל - האליטה הצפונית הנינוחה של מרכז תל אביב - מרוצים מעצמם. הם לא מתנצלים על נהנתנותם, אבל גם לא מנופפים בה לראווה; לא תראו כאן שורות-שורות של ג'יפים מפוארים, או מצעדי אופנת עילית ובלונד מהוקצע, תושבי השכונה מתנהלים כאן בנונ-שלנטיות, בין בית הקפה לסידורי יום שישי. אל תטעו – לא כולם בחופש כאן, למרות שזה לפעמים מרגיש ככה. אנשי בזל הם דוגמא אופיינית למגזר תל אביבי הולך וגדל, שמעורר לעיתים תהיות בקרב המשקיפים עליו מבחוץ, של אנשי מקצועות חופשיים שונים שבתי הקפה הפכו עבורם למשרדים. בתרבות של ימינו זה הפך למנהג מקובל לקיים פגישה עסקית בבית הקפה, לנהל כאן שיחות עבודה או לעבוד על המחשב הנייד.
    אמנם לא צריך להציג דרכון בכניסה לבזל, אבל כדאי להצטייד בכרטיס אשראי וקחו בחשבון שלירקן של המתחם לא קוראים אלברט-פירות, אלא פדני. אצל פדני או בשמו המלא אבו מוך - יבולי שדה תוכלו להתקל במידת המותרות והפינוק המאפיינת את בזל: מגשיות פלסטיק נאות למראה ובהן כל פרי וירק שעולים על דעתכם, מוכנים לאכילה או לבישול. לא תצטרכו לשטוף, לקלף, לחתוך או לנקות, רק לשלם. בעוד אתם משלמים על הפירות שמשקלם בזהב, נסו לדמיין את שוק הצפון העממי שפעל כאן לפני כשמונים שנה. כל שבוע ה"בלבוסטות" של השכונה היו מגיעות לכאן מלוות בילדיהן שיעזרו לסחוב, ידיהן אוחזות בסלים בלויים, ומצטיידות בירקות ודגים חיים לקראת השבת.
    לבו של המתחם הוא כיכר בוני העיר המנציחה קבלנים ובונים שנטלו חלק בהקמת העיר העברית הראשונה. לפני הקמת הכיכר, פעלה פה תחנת מכבי האש מהראשונות בתל אביב שנדחקה מאז לשולי העיר. עם זאת, עדיין ניתן למצוא כאן את תחנת האמבולנסים של מד"א שיוצרת מחזה סוריאליסטי משהו של פרמדיקים לבושי חלוקים לבנים המתערבבים בין יושביהם האופנתיים של בתי הקפה ברחוב אלקלעי הקטן.
    ארבעת הרחובות שמקיפים את הכיכר מלאים בחנויות קטנות ומעוצבות, עמוסות בדברים יפים שאף אחד לא ממש צריך, אבל מאוד רוצה. בזל הוא מתחם המתנות האולטימטיבי בו תוכלו למצוא את כל המותרות המפנקים ביותר: שעוני יוקרה, נעליים אופנתיות, תיקי עור משובחים, תכשיטים בעבודת יד או חפצי בית אלגנטיים. החנויות בבזל מלאות שיק, מעוצבות לעילא ומן המתחם נידפת ארומה חו"לית של בוטיקים קטנים ויוקרתיים, הפונים לקהל מסוים, מבין עניין, שבא במיוחד ויודע מה הוא רוצה. לאווירה הסנובית של המתחם, מוסיפה העובדה שמרבית החנויות כאן הן עצמאיות ויש נוכחות דלילה ביותר של רשתות גדולות.
    בתואר החנות הקסומה ביותר במתחם זוכה החנות דל ארטה, הגרסא המקומית ל"חנות קטנה ומטריפה" (אשתורי הפרחי 9). המוטו של החנות הוא "ממלכה צבעונית שמחה" ומספיקה הצצה חטופה בחלון הראווה כדי להבין למה הם מתכוונים. אין סיכוי שתתאפקו מלהיכנס לחנות ומרגע שתעשו כן, תשקעו לתוך עולם פנטזיה גדוש עיצובים תיאטרליים, פיות, פרחים, רהיטי עץ בטעם של פעם ושאר פיצ'עפקס נפלאים. קשה במיוחד לעמוד בפני מראה צבעונית גדולה בצורת כתר מלכותי, שמיד עושה חשק לשאול "מראה מראה שעל הקיר...? . מי שמעוניין להרשים במתנה מקורית בארוחת החג הקרובה ימצא את מבוקשו בגלריה מניפה לאמנות ישראלית (אלקלעי 1). ליאור ומרגלית, בעלות הגלריה, פתחו את הגלריה במטרה לאפשר חשיפה לאמנים איכותיים וייחודיים היוצרים מחוץ למרכז הגיאוגרפי והתרבותי, דהיינו מחוץ לתל אביב. בחנות שבקומה הראשונה מוצגות עבודות של אמנים שנבחרו בקפידה אחרי מסע ארוך שערכו השתיים ברחבי הארץ ובקומה השניה יש חלל תצוגה קטן ובו תערוכות מתחלפות של אמנים שונים. חנות התכשיטים נונני הצמודה לגלריה מזכירה במראה וברוחה בית מלאכה של אומן ימי-ביניימי. הפתק שעל דלת הכניסה מציין בחינניות שהצורפות "משתדלות" לפתוח את החנות בשעות המצוינות, ואכן עניין שעות הפתיחה הוא גמיש למדי. אם זכיתם להגיע כשהחנות פתוחה, תוכלו לצפות בצורפות עמלות על הכנת התכשיטים מאחורי הדלפק הקטן שבלב החנות. שלוש הצורפות, אילנה, עדנה ודנה, יוצרות כאן אוצרות קטנים, כל אחת בסגנונה שלה, ולכל שרשרת, צמיד או זוג עגילים צמודה מדבקה קטנה שמגלה מי מהשלוש אחראית לה.
    ספרים בבזל ברחוב "הראשי" של המתחם נכנסה לנעליים גדולות במיוחד: בפינה זו של המתחם פעלה במשך שנים חנות הספרים הנפלאה "תולעת ספרים" שמשכה אליה קהל אינטלקטואלי שוחר איכות. כשהתולעת זחלה לה מכאן לכיכר רבין, נפער חלל קשה מנשוא וחיים טלר, הבעלים של ספרים בבזל היה אמיץ מספיק כדי לנסות למלאו ולשמחת כולם, הוא עושה את זה בהצלחה רבה. תצוגת הספרים הנאה בחלון היא כמו מתאבן טוב שמפתה להיכנס פנימה ולטעום. לצד רשימת רבי המכר המתחייבת, תוכלו למצוא כאן היצע מרשים של ספרי עיצוב, אמנות, אדריכלות ואופנה ומגזינים רבים בעברית ובאנגלית. קינות רבות נכתבות במדורי הספרות על היעלמותן של חנויות הספרים הקטנות מנופי העיר. כשתסתובבו בין מדפי הספרים הגדושים בכל טוב ותתפעלו מן היחס המקצועי והאישי, תוכלו להבין על מה ולמה אנחנו בוכים (בזל 32).
    את הפינוק הגדול ביותר בבזל תוכלו למצוא ב
    Luck, מיני ספא יפהפה באלקלעי 5. אם עד היום נהגתן למרוט את גבותיכן או לסדר את ציפורניכן בביתה של איזו דודה או בפינת מספרה צפופה, עולם חדש ונפלא ממתין לכן ב – luck. נדמה שכולן התגייסו כאן למשימה אחת ויחידה - לתת לך ולקצות אצבעותיך להרגיש טוב. תמר, בעלת המקום חזרה מניו יורק עם חשק למקום שתרגישו בו כמו בבית, מה שאומר שאתן יכולות לעבור ל – Hand Shake  זריז אחרי העבודה או לפרגן לעצמכן שעה של - Nirvana Foot Massage בכורסא המפנקת. במסגרת פיצוח הצופן הגנטי של מה נשים רוצות, לא תמצאו כאן מסביבכן כל ראי שהוא ולכן אתן מוזמנות להרגיש בכל רגע נתון הכי יפות בעולם. גם גברים מתקבלים כאן בשמחה. פלאפונים, לא! קשה להאמין שהספא המעוצב הזה ובית הקפה המתוק שצמוד אליו שוכנים על חורבותיה של פנצ'ריה שפעלה כאן, בלב מתחם בזל, במשך כמה עשורים.
    לרווחת העושים במלאכת הקניות, לא נפקד מן המתחם מקומם של בתי הקפה והמסעדות. על אף הרצון לעודד עסקים קטנים, את הקפה הטוב ביותר בבזל תמצאו בבית הקפה של רשת ארקפה, הממוקם בכיכר, ובצידו קרואסון שקדים אגדי שאין כמוהו בתל אביב. למרות היותו חלק מרשת גדולה, ואולי דווקא בגלל הניטרליות "הרשתית" בית הקפה מצליח לתפוס את רוח המתחם. יושבי בית הקפה מייצגים במידה רבה את דרי המתחם ומבקריו הקבועים: שחקנית ידועה שמתחילה כאן באופן קבוע את יום הפגישות שלה, הורים צעירים שמנענעים עגלה יוקרתית שמחירה כאוטו קטן וגם מפגשי ה"וייברס", המטרוניתות הישישות האמידות המתגוררות באזור. זקופות גו, תמיד לבושות בהידור, מאופרות ומסורקות בקפידה, הן ישבו שעות על כוס תה, לה יוסיפו שוב ושוב מים רותחים ויקשקשו ביניהן בעברית תקנית למהדרין מתובלת בהונגרית או גרמנית. השירות העצמי והשטח הגדול בכיכר בו פרושים שולחנות בית הקפה מאפשרים מידה גדולה של אנונימיות ובחירה האם להתמקם כאן לבוקר של קריאת עיתונים, עבודה או סידורים או לשתות קפה זריז ולהמשיך הלאה. אף אחד לא יתהה על עניינכם לטוב ולרע.
    אם אתם מחפשים אווירה קצת יותר לוקאל-אינטימית, בית הקפה של יודעי הח"ן במתחם הוא קפה אלקלעי (אלקלעי 1). גם כאן היחס נע בין אדיש ללא מתעניין במיוחד, אבל לא בשביל זה אתם כאן. להבדיל מבתי הקפה בצומת הרחובות המרכזי של המתחם, בזל ואשתורי הפרחי המושכים אליהם קהל מבקרים "חוץ-שכונתיים" שמבקש ליהנות מ"המוניטין הבזליים", אלקלעי הוא בית הקפה המקומי של המקומיים. עם מיקום צדדי ומינון נכון של שיקיות ופמיליאריות זה המקום להרגיש את הקצב של בזל. אם תתפנקו גם בכוס יין מהחנות הצמודה, שהופכת בערב לבר יין חביב, תוכלו לנדוד מכאן במחשבותיכם למדרכותיה של סמטה קטנה במדריד (אלקלעי 1).
    אגף המזון של מתחם בזל מתרכז ברחוב אשתורי הפרחי, שעל אף קוטנו מצליח לאכלס לא פחות משתי סושיות ושתי חומוסיות. מה שנראה כמו מפגש קצוות בין אסכולות קולינריות, מסתבר להיות שילוב די נפוץ ברחובות העיר. לחומוסיות, הפאסט פוד הציוני האהוב, הצטרפו בשנים האחרונות הסושי-ברים או בשם החיבה שלהן – "הסושיות". הסושי הוא כבר מזמן לא מאכל אקסקלוסיבי השמור למעמד האמיד,  ונדמה שמתקיים איזון עירוני קדוש לפיו בכל קרן רחוב בה יש חומוס תמצאו גם סושי.
    אם גם אתם לא מצליחים לסיים ארוחה בלי קצת רגשות אשמה (קוראים לזה קינוח), הגלידריה וניליה היא אתר חובה עבורכם. זוהי ללא ספק אחת מהגלידריות הכי טובות בתל אביב שמציעה גלידה מעולה במגוון טעמים מדויקים ומשובחים. השוקולד המריר הבלגי הוא לא פחות מגאוני, הטירמיסו יגרום לכם לדבר איטלקית והפיסטוק מרגיש כאילו אכלתם את האגוז עצמו. יש כאן מדיניות טעימות נדיבה ביותר וצוות עובדים צעיר ונמרץ, כך שתהליך הבחירה צפוי להיות קשה.  אחר הצהרים המקום מתמלא בהורים על טפיהם, ומתמלא באווירת מתנ"ס שמחה.
    אחרי שעליתם באחוזי השומן, תוכלו לקחת איתכם הביתה קצת ניחוח אירופי עטוף בשקית גבינות ריחנית מהגורמה שופ (השל"ה 1). הבעלים, בחור צרפתי שעשה עליה לפני עשר שנים והתגעגע למה שהשאיר מאחור, החליט להפיץ כאן את הבשורה ואת העובש. יחס חם במיוחד מוענק לדוברי השפה הצרפתית וללקוחות הקבועים, אבל תמיד שמחים שם ללמד את הישראלי הבור הלכות קמבברט טוב מהו. במסגרת החוויה הלימודית ידחקו בכם לטעום עוד ועוד מן הגבינות המסריחות הנהדרות שמיובאות לכאן הישר מצרפת. הם יודעים שרוב הסיכויים הם שלא תסתפקו בדוגמית הזו ותתפתו להתאהב בכל אחת ואחת מהגבינות. זה כמובן מאוד מלבב, עד לשלב הקופה.
    בזל מעולם לא היה חזק בחיי הלילה בשל הגבלות על שעות פעילות מאוחרות במתחם, השוכן בלב שכונת מגורים. ובכל זאת, בשנתיים האחרונות פועל במקום הלובי, בר קטן שמספק לקהל באזור מקום רגוע לשתות בו בירה. האוכלוסיה הממוצעת – חבר'ה נחמדים, נראים טוב ומבוססים כלכלית - הופכת אותו לאטרקטיבי למחפשי שידוך שההורים יאהבו (בזל 32). אם תצאו קצת מהבועה, ממש מול פינת הרחובות בזל ואבן גבירול, מתחבא לו  בין שורת החנויות החשוכות הלילי רוז. מקום קטנטן ואינטימי במובן הכי טוב של המילה, שמבטיח את הדבר האמיתי ומקיים. אחרי שעה 21:00 כבר קשה למצוא בו מרצפת פנויה לעמוד עליה (אבן גבירול 146).

     
    שד' נורדאו 65

    רחוב סוקולוב המצטלב עם השדרה מוביל אתכם לסיבוב קצר ברחוב ירמיהו ופארק הירקון הסמוך לו. רחוב ירמיהו זכה לימי תהילתו בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, אז נחשב לאחד ממתחמי הבילויים השוקקים של תל אביב. בשנים האחרונות ירמיהו ידוע בעיקר כמעצמת חומוס עם ריכוז של כמה מן החומוסיות הפופולריות של העיר. מי שהשילוב בין צפון-צפון העיר לבין חומוס טוב נשמע לו חשוד, לא ניסה להשיג מקום פנוי בחומוס אשכרה (ירמיהו 45). אשכרה, מהחומוסיות הוותיקות והאהובות בתל אביב, זוכה למעמד פולחני בקרב צעירי העיר לדורותיהם שנוהגים לסגור בה את הלילה (וזאת על אף שהמקום סגור בערבי שבת מטעמי כשרות). זוהי אחת החומוסיות היחידות בתל אביב שאפשר להשיג בה חומוס טרי-טרי גם באישון הלילה ויש שיוסיפו שרק אחרי ליל בילויים ארוך אפשר באמת להתמודד עם קערת החומוס הדשנה שהיא גאוות המקום. כיאה למוסד מסוגו, אשכרה ספוג בהווי מקומי חינני עם צוות עובדים שנהנה לצחוק עם - וגם קצת על חשבון -  הלקוחות, בצל ה"יחס" המתובל והמטוגן שניתן כתוספת לאותם לקוחות שחפצים ביקרם, "מרק ירקות משגע" בחורף ובסוף הארוחה, תה עם נענע על חשבון הבית (ירמיהו 45). בהתאם לכלל בעניין החומוס והסושי (ע"ע מתחם בזל), תמצאו בפינת הרחוב את הסושיה ג'פניקה שמציעה סושי טעים ולא יקר (ירמיהו 47). מי שהסתובב כאן בתור הזהב של הרחוב לפני שניים- שלושה עשורים יזהה שהמסעדה המעוצבת שוכנת במקום בו פעל ה - J&J, הפאב בו הסתובבו החבר'ה הכי גזעיים ("קולים" יעני) בתל אביב.
    עוד במגזר הנוסטלגיה, באותן שנים פעלה מעבר לכביש מזללת באבא שהיתה הראשונה לספק לבלייני העיר חומוס וצ'יפס לאורך כל שעות היממה והשבוע. המסעדה הפכה ברבות השנים לסופרבאבא, חלוץ הסופרמרקטים הפתוחים 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, הרבה לפני שמישהו חשב על "פיצוציה" או “AM-PM”. כיום בעקבות סכסוכי נדל"ן שונים פועלים במקום שני סופרמרקטים המתהדרים בשם "באבא", אחד מהם שוכן על חורבותיו של קולנוע פאר החביב שנסגר זה לא מכבר והותיר את אזור צפון העיר נטול קולנוע כלשהו במרחק הליכה מהבית.

    שביל קטן מעברו הצפוני של רחוב אוסישקין, מרחק פסיעה מהמולת העיר, מפגיש אתכם שוב עם מחוזותיו הירוקים רחבי הידיים של פארק הירקון (תוכלו לקרוא עליו גם בפוסט יהודה המכבי). חלק זה של הפארק הוא אחת מהפינות הקסומות של הפארק, דווקא בשל הקרבה לבתי המגורים ולעיר הסואנת. בחלק זה של הפארק פועל מועדון השייטים תל אביב -  מועדון חתירה אריסטוקרטי הסגור לחברים בלבד. המועדון הוקם בשנת 1935 על ידי חותרים יהודים מגרמניה שברחו מהשלטון הנאצי. המקום מספק את כל צרכי החותרים מקיאקי החתירה ועד למרפסת יפה בקומה השנייה בה עורכים חברי המועדון מפגשים חברתיים מול הנוף הפסטורלי של הירקון. אז נכון שכאן זה לא הממלכה המאוחדת ולא צריך תואר לורד כדי להתקבל, תשלום דמי המנוי יספיק, ובכל זאת נודף ניחוח אצולה מהספורט הזה שמתקשר לאוקספורד, סוודרים ומבטא בריטי חמוד. גישה פחות "סנובית" לנחל, תוכלו למצוא בשבט צופי ים השוכן גם הוא על גדות הירקון, כמה מטרים מערבה מכאן. שבט הצופים הייחודי הזה הוא בעצם סוג של מועדון חתירה, רק עם פחות דיבורים על מצב הבורסה ויותר מילים מצחיקות כמו "שכב"ג", "ערכים" ו"עזרה לזולת".
     
    חזרה לשדרות נורדאו - בהצטלבות של שדרות נורדאו ורחוב דיזנגוף, קו 5 פונה דרומה ומתחיל במסעו לאורך רחוב דיזנגוף (בפוסט הבא על רחוב דיזנגוף). רגע לפני שתחליפו את נינוחות השדרה בשדרת החנויות של דיזנגוף, תמשיכו עוד קצת בשדרה לכיוון הים.
    שדרות נורדאו הן השדרות היחידות במרכז תל אביב שעוד אפשר למצוא בהן קיוסקים מהסוג הישן והטוב עם קרטיבים, מסטיקים, סיגריות ועיתונים כמו קיוסק המשפחה שבצומת רחוב דיזנגוף. כאן תמצאו לצד המרכולת הקיוסקאית השגרתית גם מבחר מרשים של מגזיני פורנו בשלל שפות. בפינת הרחובות הבאה עומד קיוסק חשוך ואפרורי למראה, שכל יום לקראת שעות הצהרים נשטף בנחיל בני עשרה מורעבים שסיימו את יום הלימודים שלהם בעירוני ה' הסמוך. על אף השמירה על מסורת הקיוסקים המפוארת של העיר, גם שדרות נורדאו אינן חסינות מפני השתנות הזמנים ולפני כשנתיים נפתח בפינת רחוב סוקולוב קיוסקפה ממותג שעשוי להוביל לשינוי מגמה באופיין המנומנם של שדרות נורדאו.
     
    בבית מספר 30 בשדרה, בין הרחובות דיזנגוף ובן יהודה, התגוררו המשורר נתן אלתרמן, אשתו, שחקנית תיאטרון "הקאמרי" רחל מרכוס וביתם המשוררת תרצה אתר. אלתרמן התגורר בדירה זו שבקומה השלישית במשך כעשרים שנה עד למותו בשנת 1970. כאן, בחדר העבודה שלו כתב את טוריו העיתונאיים, את שיריו ומחזותיו ומכאן, היה יוצא לרחוב דיזנגוף, אל קפה כסית, שבו נהג לבלות שעות ארוכות. כשעומדים עם הגב לבניין שניצב לו בין הים לשדרה ולרחוב דיזנגוף, ומביטים אל הנוף העירוני הנשקף מסביב, אפשר לדמיין את שיריו הנפלאים של אלתרמן על עירו תל אביב קמים לתחייה מסביב.
    כמה בתים מכאן, סמוך לבית מספר 24 בשדרה, מוביל שביל הסתמי למראה אל גינה נחמדת. מעברה השני של הגינה הופך השביל לשדרות מוצקין הצנועות והיפות כל כך. השדרות מקבילות במרחב לרחוב דיזנגוף, אבל כמו כל הקווים המקבילים שלא נפגשים לעולם, אין קשר בין המולת רחוב דיזנגוף גדוש החנויות והמכוניות לבין השלווה של שדרות מוצקין. יפה לעבור כאן בשעות הערב, כשהפנסים דולקים וצובעים את העצים באור דמדומים מלטף וקולות של סוף יום נפלטים ממרפסות הבתים אל הרחוב.
    כשתחזרו לשדרה ימלא את נחיריכם ריחם המשכר של הפלאפלים המיטגנים משעות הבוקר המוקדמות בפלאפל שלמה ובניו שבפינת רחוב בן יהודה. הקיוסק היה שייך בעבר למיכ'ל גרין, שהוא לא אחר מאשר אחיו הגדול של ראש ממשלת ישראל הראשון דוד בן גוריון. כשמיכ'ל יצא לפנסיה אחרי כמה עשורים בקיוסק, החליפה אותו משפחת לוי שפתחה במקום את הפלאפל. לא משנה באיזו שעה תגיעו לכאן, תמיד תמצאו כמה אופנועים אימתניים החונים ליד הדוכן, ממתינים לרוכביהם שיסיימו את המנה.
    אחרי שגמרתם ללקק את הטחינה מהידיים, תוכלו לקנח בשיטוט ברחוב נחום הסמוך. הרחוב מקורה לכל אורכו בצמרות עצים שהשתרגו זו בזו ויוצרות צל על הרחוב, ומשני צידיו עומדים בנייני מעונות עובדים ח'. מעונות העובדים הבנויים בסגנון הבינלאומי תוכננו בידי האדריכל אריה שרון, מן האדריכלים המשפיעים ביותר על הנוף האורבני בישראל. שרון, שלמד בבית הספר באוהאוס שבגרמניה, הגה את מודל השיכון "מעונות העובדים" ששילב בין אמונתו בכוחה של האדריכלות לעשות שינוי חברתי ובין עקרונות תנועת העבודה הציונית. התוצאה היתה מודל מגורים עירוני שנועד להדגיש את השוני מהסביבה הבורגנית ולקדם ערכים של פונקציונליות, פשטות, אחידות ושוויון בין הדיירים. המעונות שנועדו לספק מגורים עבור הפועל העירוני בנויים סביב חצר פנימית שיתופית בה פעלו שירותים משותפים עבור דרי המעונות, כמו מכבסה, מכולת וגן ילדים ואשר שימשה גם להתכנסות חברתית של הדיירים. אפשר לשלב את הביקור בחצר מעונות העובדים עם ביקור בגלריה דביר לאמנות עכשווית הפועלת בתוך המעונות, ברחוב נחום 11. גלריה דביר פעלה בעבר ברחוב גורדון, מעוז הגלריות התל אביבי וכשעברה למקום מושבה זה, המירה את חלונות הזכוכית הגדולים במרתף במעונות העובדים. הכניסה אל הגלריה היא דרך שער קטן ושלט נסתר אותם אפשר לפספס בנקל. השביל מתפתל מן הכניסה יוביל אתכם אל חצר המעונות היפה הטובלת בירוק ובה ערב רב של כסאות שכמו נשכחו בה אחרי אסיפת דיירים מאולתרת.  בדומה למעונות בהן היא שוכנת, גלריה דביר פונה אף היא למעגל אקסלוסיבי מצומצם, כמעט מועדון סגור, של שוחרי האמנות העכשווית.
    מי שרוצה לבדוק בעצמו איך משינה מגיעים עם קו 5 לים יכול להמשיך עד לקצה המערבי של השדרה. בקיץ, בחלק זה של השדרה, ברור לגמרי לאן תל אביב הולכת – משפחות עמוסות ציוד וטף, נערות בביקיני חמושות בשמן שיזוף, ילדים שזופי פנים אוחזים בגלשן הבוגי –  תל אביב הולכת לים. בקצה השדרה נמצא חוף מציצים שהונצח בסרט הפולחן של אורי זוהר ואריק אינשטיין. צמוד לו, מוקף בגדר אימתנית זהו החוף הנפרד עבור הקהל הדתי. בשדרה מתערבבות אוכלוסיות החופים השונים, דבר שמוליד מפגשים הזויים בין חבורת נערות דתיות עטויות גרבי צמר וחצאיות ארוכות שמצחקקות ומסמיקות למראה גברברים מטורזנים חשופי חזה שחולפים על פניהן בדרכם לים.


    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        4/6/09 16:34:

      צטט: דנייי 2009-06-04 09:26:57

      ומעבר מככר היל לירקון ריבר

      וולשוטט בין הרחובות זה הכי תל אביבי

      נפלא כתבת

       הירקון ריבר זה נשמע כ"כ אקזוטי, לרגע דימיינתי את ויטנאם או לאוס :-) אבל אכן תל אביב זה הכי נפלא שיש. תודה.

       

       

        4/6/09 09:26:

      ומעבר מככר היל לירקון ריבר

      וולשוטט בין הרחובות זה הכי תל אביבי

      נפלא כתבת

        1/6/09 19:08:

      הי, תודה רבה על העדכונים.

       

      אני תמיד שמחה לשמוע על עוד מקומות יפים בעיר.

       

      ספרי לי עוד.

       

      רננה

        19/5/09 09:14:


      יפה מאד! נהניתי לקרוא על מקומות שאני חולפת על פניהם בשגרה.

      חסר לי גנים ציבוריים בהם אפשר לשבת ולנוח קצת אז אמליץ על שניים: הראשון, גן שנמצא מאחורי הבניין של טיפת חלב לשעבר, בדיזנגוף ואם ממשיכים מגיעים לרחוב מנדלשטם (אני חובבת מעברים שמחברים רחובות גדולים עם רחובות קטנים).

      השני, נמצא בסוף שד' מוצקין, שהוא אחד הרחובות היפים באיזור, פינת נורדאו.

      פרופיל

      רננה קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות

      קו 5 - מדריך עירוני לתל אביב