השבוע נשאלתי מה המחויבות שלי לעצמי ועניתי כמו היה זה תמיד איתי:
לאהוב, לכבד ולשמור עלי בטוב וברע, בעוני ובעושר, בשמחה ובעצב כל עוד אני חיה.
הגעתי אל מקומות שלא חלמתי שאגיע אליהם, אל רחוב אחר, אל חופים רחוקים, הלכתי לשם.
אתמול בהשתלמות אמרה לי המפקחת אותה אני מאד אוהבת, השתנית השנה גילה, הפנים שלך נראות יופי. את נראית נפלא, מה קורה?
ובלי להניד עפעף, יצאו המילים מהפה שלי ואוזני התרגשו מלשמוע: אני מאושרת ולא השתנה דבר. טוב לי עם עצמי ומי שיגיע לזוגיות איתי, כבר ירויח אותי ככה.
זה היה מזמן וזה היה ביתי, עד שעזבתי. החלטתי שזה לא חלום, שזאת המציאות שאני הולכת לבנות לעצמי.
יש כאן מקום לאהוב - מקום גדול והוא נמצא אצלי בלב.
הלכתי למקומות אחרים, רק על מנת לגלות שהוא תמיד היה פה בתוכי, בתוך עצמי. הייתי צריכה לגלות את עצמי כדי למצוא את האוצר הנכסף, שהיה בי תמיד.
בוכה לפעמים, מתגעגעת, עדיין עייפה לעיתים.
נפרדתי מתיק העבר, על שנים אבודות לא אבכה עוד.
אין פה שום סוד, זה שמחכה לי ימצא אותי באמצע הדרך.
היום אני הולכת עם החיים, זורמת לאן שהחלומות שלי לוקחים אותי.
כל יום מחדש.
מוצאת את הדרכים הנסתרות, מגלה עוד חלומות. לא נלחמת באף אחד. מאמינה בעצמי. בוטחת.
לא, לא, |